היא תמיד הייתה באה עם סיגריות כשמשהו רע קרה.
בריב שלהם או שלה עם כל אחד אחר, ישר היא שלפה ועישנה אותן בזו
אחר זו... מהורהרת.
באותו יום שהיא נפרדה ממנו הוא ידע את זה עוד לפני שהיא התחילה
לדבר. היא התיישבה מולו, הוציאה סיגריה והציתה, שאפה שאיפה
עמוקה ונשפה, וכשהיו לה דמעות בעיניים והיא לחשה לו
"אני לא מסוגלת יותר..." הוא כבר הבין שזה הסוף ועצר אותה...
אמר לה שהיא לא צריכה להמשיך.
היא הסתכלה עליו פעם אחרונה בעיניים שקופות ועצובות, ונבלעה
בחשיכה. היא לא יכולה לסלוח לו.
הוא הסתובב בכל העיר, לא ממש יודע מה לעשות עם עצמו ולאן
ללכת...
כמה שהוא אהב אותה... אהבה שהוא אף פעם לא אהב אף אחת אחרת.
הוא אפילו לא ביקש ממנה להסביר למה החליטה להפרד ממנו, בעצמו
כבר ידע. לא רצה לשמוע אותה הוגה את המילים. לא רצה לשמוע את
האמת בכזו ישירות.
הוא רצה להגיד לה שהוא לא יכול בלעדיה, שהוא מצטער כל כך,
שבחיים הוא לא התחרט על משהו כמו שהתחרט על זה...
אבל כבר ידע שאין טעם, ואת האמון המלא שנתנה בו לא יוכל לרכוש
בחזרה.
אם רק לא היה כל כך קל דעת, אם לא היה נכנע ליצריו, היא עוד
הייתה שלו... עצם המחשבה על כך גרמה לו לשנוא את עצמו יותר מאי
פעם.
היא הייתה איתו, רק איתו, אהבה רק אותו והייתה מוכנה לתת עבורו
את כל עולמה... אלוהים יודע למה היא בכלל הגיעה לו. היא ראתה
בו משהו שאיש לא ראה מעולם. ובעניין של כמה דקות הוא חיסל את
זה כליל.
רעד בלתי נשלט תקף אותו כשנזכר בהבעת פניה כשנכנסה לחדר
שלו...
החיוך הזוהר שנמחק ברגע שראתה אותה תחתיו... באותו רגע איבד
אותה, הרבה לפני אותו היום שנפרדה ממנו.
היא ניסתה, באמת שניסתה לסלוח. הוא רק התאהב בה עוד יותר על
שחשבה בכלל לתת לו הזדמנות נוספת.
אבל הימים הפכו לשבועות, והשבועות לחודשים והאמון לא שב...

עכשיו כשהוא הולך ברחוב, חודשים אחרי שכבר נפרדו, הוא רואה
אותה עוברת מחובקת עם אחר, וזה צובט לו את הנשמה.
עמוק בפנים הוא יודע שאותו אחד לא יעביר אותה את הסבל שהוא
העביר אותה.
אותו אחד מתייחס אליה כמו למלכה...
אבל כשהיא מחזירה לו מבט, הוא יכול לראות שבעיניים שלה נשארו
עוד שרידים של אהבה עצובה וכואבת כלפיו... וכשהיא מסתכלת על
אותו האחד, יש לה מבט ריק.