אליהו עבד בתור מעצב גרפי, בחברת הוצאה לאור שכוחת-אל בזיכרון
יעקב. עבודה די בסדר, לא יותר מדי, לא דורשת יותר מדי. במלא,
זו רק עבודה עד הצבא. אלי, גם קבע לעצמו מספר דברים נוספים
שאליו לעשות עד הצבא. למשל: לקנות שעון חדש. אלי הולך עם אותו
שעון שקיבל מתנה מאביו עוד בכיתה ה'. לטענתו הוא אומר
שדרישותיו משעון הם לא כל כך גבוהות, והוא מסתפק במה שיש.
חברתו הקודמת לא הסכימה איתו היא אמרה לו שוב ושוב שאליו לקנות
לעצמו שעון חדש. בשעון הזה הייתה בעיה, זה היה מעין שעון קאסיו
קטן ומצ'וקמק, הוא היה כל כך ישן, כך שהכפתורים שלו היו תקועים
וכך למשל אלי לא היה יכול להזיז את השעה כשהגיע הזמן להחליף
לשעון קיץ, או לחילופין. בנוסף על זה, אליהו היה מרגיש בודד
דיי הרבה פעמים, הרגשה שלרוב לא הייתה קשורה למציאות. אלי קבע
לעצמו שהוא ינסה להעיף את ההרגשה המוזרה מהראש, ולכן כל פעם
שהוא היה מסיים את העבודה, הוא היה עובר עם הרכב שלו בתחנת
הרכבת בבנימינה. אם היו שם חברה שזקוקים לטרמפים, מה טוב? ואם
לא, אז לפחות הוא יוכל להעיף קצת מבט על כוסיות שחזרו מתל
אביב, מה רע?
כל יום היה אלי עובר בתחנת הרכבת, והיה נוסע באיטיות ומרכין את
ראשו כדי ללכוד בעיניו טרמפיסטים או סתם כוסיות. מידי פעם הוא
היה מוצא לעצמו איזה טרמפיסט נחמד והיה לוקח אותו עד לבת שלמה
או משהו כזה, וחוזר הביתה בודד. מידי פעם היה יושב מול
הטלוויזיה ומדבר בטלפון, מידי פעם היה אפשר לשמוע אותו צוחק.
בעבודה הכל היה בסדר. לפעמים אלי היה מאחר בגלל השעון הדפוק
שלו, הוא כל הזמן התבלבל בשעון חורף וקיץ. יום אחד נקט עמדה,
והלך לקנות לעצמו שעון, משהו נחמד. אלי ירד לו לפארדיס לאיזו
חנות קטנה, שבקושי ניתן לראות, ונכנס פנימה. "אתה יכול להביא
לי שעון כזה, בבקשה?" אמר אלי למוכר, "כן, שניה... יש לי את
זה, ועוד אחד עם טיימר וסטופר", ענה לו המוכר. אליהו החליט, אם
כבר קונים, אז בואו נצ'פר את עצמנו, "יאללה, אני הולך על השעון
עם הטיימר והסטופר". אחרי שיצא מאושר עם שעון חדש על ידו, אמר
אלי לעצמו: "אם אנחנו כבר על הגל, אז בוא ניסע לתחנת רכבת,
אולי נדוג משהו". אלי זרק את השעון הישן, ונכנס לרכב ונסע
לבנימינה.
כשהגיע למגרש החניה, ראה אלי שאין אדם שעומד בכניסה לתחנה.
במקום לנסוע הביתה, שלף אלי מתא הכפפות לו"ז של הרכבות. לאחר
רפרוף קל, ראה כי רכבת עומדת להגיע לבנימינה בעוד כארבעים
דקות. אלי חשב לעצמו שהוא יחכה קצת, אולי ישמע רדיו אולי
ינמנם, ויתעורר כאשר הרכבת תגיע. תוך מספר דקות ראשו של אלי
היה מוטל על משענת הכיסא.
דפיקה נשמעה על השמשה, "וואוו, תתעורר, תתעורר", אלי פקח את
עיניו וראה מולו את אחת הבחורות היפות בעולם, אולי הגזמתי,
והיא רק אחת מהבחורות היפות בארץ. אלי הוריד את החלון, ומיד
הבחורה שאלה: "אתה מגיע למושב הבונים במקרה?" "כן, כן, זה בדרך
שלי, בואי תיכנסי". הנערה נכנסה לרכב ואלי התחיל לנסוע. "אז
מאיפה את?" "אני ממושב הבונים", "אה, סתם חשבתי שאת באה לבקר
שם", "לא, לא אני גרה שם, אני סתם איזה כוסית ששכרה לה דירת
חדר וחצי, מקום יפה, תבוא לבקר מידי פעם", "אני אלי, מה שמך?"
"שמי רחל, אתה מהאזור? מאיפה אתה?" "אני מזיכרון", "אז מה אתה
עושה פה? זה לא הכיוון שלך", "אני... אני נוסע להסתפר אצל דוד
שלי בחיפה", "עכשיו?" "כן, עכשיו. למה, קרה משהו?" "כבר על
הפעם הראשונה אתה משקר לי אלי", "לא, אני לא. אני הולך להסתפר
אצל דוד שלי. את רוצה לבוא ולבדוק אם אני משקר", אלי אמר בטון
קצת מעוצבן, "לא, מצטערת שהרגזתי אותך, פשוט נראה לי שבאחת
עשרה בלילה, בן דוד שלך כבר סגר את החנות", "מה אחת עשרה
בלילה? בשעון שלי רק חמש ורבע", "אז הוא מפגר, ובהרבה, עכשיו
אחת עשרה וארבע דקות". אליהו הסתכל על השעון שלו וראה שהשעה
היא חמש וארבע עשרה דקות. אלי המשיך לנהוג, אך כעת השניים כבר
לא דיברו, שום מילה לא חלפה ביניהם. אחרי מספר דקות, אלי הדליק
את הרדיו, בשביל לשבור את הדממה. כאשר הוא שלך את ידון לרדיו,
ראה כי השעה היא באמת מאוחרת, משהו כמו אחת ורבע בערך. אלי
הסתכל על השעון שלו שוב, וראה כי השעה עדיין חמש וארבעה עשרה
דקות. אלי הסתכל שוב על השעון של הרדיו, ושוב על השעון שלו.
אלי המשיך להחליף מבטים, ובו בזמן רחל נכנסה לפחד של החיים
שלה, ורק חשבה איך היא פותחת את דלת המכונית וקופצת תוך כדי
נסיעה.
פתאום אליהו צעק: "הבני זונות", "מי", אני לא מאמין... אני לא
מאמין, את מבינה מה קורה פה?" "לא" לחשה רחל, "זו החברה
והקודמת שלי והמוכר הערבי הבן זונה הזה, הם סידרו אותי. תראי
השעון שלי לא זז. השעה עדיין חמש וארבע עשרה דקות. את רואה?"
"כן, וואי, אתה צודק. איזה מזל, כבר חשבתי שאתה איזה סוטה
מניאק", "מה, אני נראה לך סוטה? אני אולי קצת משוגע, אבל מי
לא?" "נכון, אז מה בכלל עשית ברכבת?" "זה כבר סיפור ארוך,
עזבי".
לבסוף אלי הסיע אותה למושב והוריד אותה ממש ליד הדירה שלה. היא
הציעה לו להיכנס לקפה, אבל הוא סירב. כבר היה מאוד מאוחר, והוא
העדיף לישון. אבל לפני שהלך הספיק להבטיח לה, שהיא עוד תראה
אותו, רק שתמשיך לנסוע ברכבות.