או "האגדה על משמעות החיים"

היה היה ילד ממוצע למדי, שגר בבית ממוצע עם אחות והורים
ממוצעים עד מאוד. אביו של הילד, שהיה רואה חשבון, ואימו,
פסיכולוגית עם מדור בעיתון נשים, התעניינו בעיקר במשכורת
החודשית וברכילויות שהתהלכו בין חבריהם. אחותו, כמו רוב האנשים
בבית הספר שלו, התרכזה בלהקות ובזיונים מזדמנים, מהסוג שמוצאים
בכל מועדון מכובד.
הילד בעצמו לא היה רחוק מכל אלה, אבל לו היתה שאיפת חיים
נוספת,שעליה חלם מאז שהוא יכול לזכור את עצמו, והיא לעזוב את
הבית.
מובן שיש לציין, כי הזכרון של הילד הנ"ל הגיע לרוב לתווך של
עד חודשיים קודם לכן, אך הוא היה נחוש בדעתו, ובמשך אותם
חודשיים עבד יום ביומו בחנות של מר יעקב בכדי לשכור לו דירה
משלו. באחד הימים, שהיה עצוב במיוחד עבורו, כיוון שחברתו עזבה
אותו, הגיע הילד כהרגלו אל חנותו של מר יעקב. מר יעקב, פולני
כבן 60 או 70, היה האדם המבוגר ביותר שהילד דיבר עימו מעולם,
מלבד כמובן, להוציא את אותן הפעמים שבהן נאלץ לבקר את סבו
וסבתו. הוא היה לבוש מקטורן חום מהסוג שכבר לא מייצרים, וכובע
אפור וגדול שדמה למגבעת מעוכה. אפילו קולו של מר יעקב העיד
עליו שהוא שייך לתקופה אחרת. "שלום לך ילד!", אמר בקול שבור
ומבטא פולני מחריד. גם כשניסה להיות חביב, תמיד נותרה על פניו
ארשת מעוצבנת במיוחד. הילד סקר בעיניו את החנות. המדפים היו
עמוסים שטויות שרק זקנים קונים - שעונים ישנים,כפתורים ובובות
חרסינה, כובעים של זקנים ובדים מסוגים שונים. בצד נסתר של
החנות היתה דלת שרוטה ומתקלפת שעליה נכתב ביד "מחסן".
"ילד, אתה לא שומע שמדברים אלייך?"
"סליחה מר יעקב", ענה הילד וחשב שלאף בן אדם כל כך סנילי וזקן
אסור לדבר אליו ככה. "בכל אופן," אמר מר יעקב, "היום אני סוגר
את החנות עד הערב. לנכדה שלי יש בת מצווה, בעזרת השם". הוא
הרים בידו מפתח ונתן אותו לילד. "תנקה פה ותנעל את החנות אחרי
שתסיים". הוא פנה לצאת ואז הסתובב והוסיף "תזכור לנקות רק כאן.
אל תכנס למחסן, כי הבן הצעיר שלי עושה שם כל מיני שטויות. ילד
מסכן, הוא לא כל כך בסיידר בזמן האחרון." הילד לקח לידיו את
הדלי והחל ממלא אותו מים. הוא שנא את העבודה הזו, הוא שנא את
החיים, וכל שרצה היה לגמור את העבודה מוקדם וללכת הביתה לשקוע
ברחמים עצמיים. הוא כמעט סיים את העבודה, כשקולות מוזרים החלו
בוקעים מלמטה.

דלת המחסן נפתחה בחריקה. כשירד במדרגות השבורות שהובילו אליו,
הרעשים הלכו וגברו. אדם שנראה כמו מנחה בערוץ המסחרי יצא מבעד
לוילונות שנתלו על התקרה בסוף גרם המדרגות.
"ברוך הבא ילד!" אמר האיש. "הגעת בדיוק בזמן."
לילד לא היה כוח לכל זה. "אתה הבן של מר יעקב?" שאל הילד,
ונדמה היה לו שהוא מבין למה התכוון מר יעקב כשאמר שהבן שלו 'לא
בסדר'. "כן, אבל אל תשים לב למה שהוא אמר לך עליי. אבא תמיד
היה מיושן מאוד." "מאז שמצאתי את הדבר הזה, את משמעות החיים,
הוא החליט שאני משוגע וכלא אותי במחסן."
"ואיך אני אדע שאתה באמת לא משוגע?" שאל הילד בחצי חיוך.
"כדאי לך להאמין לי..." אמר בנו של מר יעקב. "לא היית רוצה
לראות בעצמך את משמעות החיים?"
הילד לא התעניין במיוחד במשמעות החיים, אבל חשב שאין לו מה
להפסיד. האיש הסיט את הוילון, ולעיניו של הילד נגלה המחזה
המדהים ביותר שראה מימיו.
זו היתה טלוויזיה ענקית, ארבעה או חמישה מטרים גובהה, והיא
מחולקת למאות ואלפי מסכים קטנים. "כל ערוץ שאי פעם חלמת עליו
מוקרן בטלוויזיה הזאת, והרבה יותר מכך. היא התגלמות החיים
עצמם! בלעדיה, יעלמו מן העולם החיים כפי שאנו מכירים אותם."
האיש נעץ את עיניו בטלוויזיה כמהופנט. "אף אחד לא האמין לי,
כשמצאתי אותה לראשונה אחרי מאות שנים בהן היתה אבודה. אבל זה
נכון! אתה חייב להאמין לי."  לילד היה יום רע מאוד. החיים לא
עניינו אותו יותר, במיוחד עכשיו, כשהחברה שלו עזבה אותו והוא
תקוע במחסן עם בנו המטורף של מר יעקב, שברגע זה נראה לו הגיוני
יותר מהחיים העלובים של עצמו. בעוד האיש עומד ונועץ עיניו
בטלוויזיה, החליט הילד לכבות אותה ולשים קץ לחייו. "אין עוד
טעם לחיי" חשב, וגם גורלם של שאר אזרחי העולם לו נראה לו חשוב
במיוחד באותו רגע. הוא ניגש אל התקע והוציא אותו מהחשמל.
הטלוויזיה פסקה לעבוד.

כעת, כדאי שתתוודעו אל האמת לאמיתה, והיא שבנו של מר יעקב לא
היה עד כדי כך משוגע. הטלוויזיה אולי לא עצרה בתוכה את החיים
במובן המקובל, אך היא בהחלט היתה אחראית על תפקודם של החיים
כפי שאני רגילים להם ומכירים אותם. הטלוויזיה הענקית שימרה
בתוכה  את כל המסגרות והחומות שבנו לעצמם בני האדם במשך השנים
- את השקרים והסודות, את אי הנעימויות והממשלה, את הדעות
הקדומות והשנאה לזרים, ואפילו את המפלצות שמתחבאות מתחת למיטה
בלילה.
וכאשר ניתק אותו ילד ממוצע למדי את הטלוויזיה מן החשמל, חלפו
להם כל אלה מן העולם,
ובני האדם חזרו להיות אמיתיים, כפי שאולי היו לפני שנים רבות,
בטרם הומצאה הטלוויזיה.