למה תמיד אני חייב להרוס,
להרוס בתוך מה שאני בונה,
שוב פעם נפלתי במורד הדרך
אני אוהב נלחם באני שונא,
עולם האשליות נגד העולם האמיתי
ושוב פעם,
אני נגד עצמי,
כמו תמיד לא הייתי מוכן בזמן,
לעצור את ההתרסקות שיצרתי לעצמי,
לא הייתי מוכן להימלט,
מהאויב ששוכן בתוכי,
שמנסה לתקוף אותי כשאני נגרר במסדרון,
כשאני מובל באזיקים לעבר יומי האחרון,
אלוהים ידע שכבר ויתרתי,
שכבר הפסקתי להאמין,
אולי בגלל שדיממתי,
ואת פניי אני מרכין,
פתאום רסיסים של זהב וכסף
מפלסים את דרכם לעברי מתוך הערפל,
מאירים את דרכי התקווה המחודשת בתוכי,
שנייה אחת לפני שאני נופל,
מרימים את ראשי כלפי מעלה ,
שם בוהק לו הכוכב האחרון,
מעניקים לי פעימה רועמת,
שאומרת ניצחון,
אולי עכשיו בכל זאת אוכל להגיע,
עם עוד טיפה של נשמה,
לעבר הקצה השני של היקום,
שאין בו מלחמה.