היא שכבה קטנה ועלובה במיטת בית חולים לבנה, שפתיה  מלמלו דבר
מה, וחיוך קלוש בצבץ בזויות פיה.
אחות צעירה, אטומת מבט, דשדשה ברעש בקבקבי העץ השבדיות, כאילו
הייתה לבדה בעולם.
הנערה עמדה לפני השער, רוצה אך פוחדת להיכנס פנימה, מבע פניה
רציני וחמור הרבה מעבר לשבע עשרה שנותיה. שומר בית החולים הביט
עליה בענין, פניה הילדותיים עמדו בסתירה מסויימת לגוף הנשי
עגלגל שהחל להתפתח לאחרונה.
זו לא הייתה שעת הביקור היומי. הביקורים הסתיימו מזה למעלה
מחצי שעה.לכשהבין שיש בכוונתה להיכנס, פנה אליה על-מנת לפתוח
בשיחה כל שהיא והודיע לה ששעת הביקור נסתיימה ושתבוא מחר, כי
אסור לו עכשיו להכניס מבקרים - זהו."תבואי מחר ילדה, בין שלוש
לשלוש וחצי אחר הצהרים".
אז גמלה בליבה ההחלטה, היא חייבת להיכנס , חייבת לראות עוד
היום את סבתה האהובה, להיכנס פנימה לבנין המדכא, ויהי מה.
משהו בליבה כאילו האיץ בה, כאילו ידעה בתת-הכרתה שלא תהיה
הזדמנות נוספת.

פנתה אל השומר בחשש לסירוב, אבל בהחלטה נחושה וביקשה שיעלים
עין ויאפשר לה להיכנס כעת. הסירוב שלו נידמה כסופי. אז פרצו
הדמעות שעמדו בגרונה כבר שעה ארוכה, והן פעלו כפי שפועלות
דמעות אישה מאז ומעולם על גברים.
"תכנסי ילדה, תכנסי, לא צריך לבכות". היא נשמה לרווחה ובצעד
קליל וגמיש שסיגלה לעצמה לאחרונה, נכנסה לחצר, ומשם פסעה לתוך
בנין האבן הישן.אותה אחות בקבקביה הרועשים ובמבטה שווה-הנפש
ניגשה אליה בסקרנות מסוימת. "כן ילדה? את מי את מחפשת"? סבתא
שלי", אמרה  "היא שוכבת כאן מזה יומיים". "אה כן, הזקנה
שבפרוזדור הפטירה באדישות, "תיפני ימינה, שם בפינה ליד הקיר
היא שוכבת". הלכה לפי ההוראות, שם במקום שנאמר לה , שכבה  בתוך
מיטה, אישה קטנה כמו ילדה, בתנוחת עובר. לא כך זכרה את סבתה
גבוהת הקומה.התקרבה והתכופפה לעבר הדמות על מנת להיות בטוחה
שיש כאן טעות, זו אינה הסבתה שלה, היא הרי אישה גבוהת קומה
במיוחד. כמעט וקראה לאחות כדי להודיע לה שלא זו האישה שהיא
מחפשת.לפתע הבינה, זו אינה טעות, הייתה זו ה"גרנד-ממן"
שהתכווצה כל-כך עד שהפכה ל"פטיט-ממן".[צרפתית-"סבתא" תרגום
מילולי "אימא גדולה" "פטיט"-קטנה] האישה הזקנה הייתה שקועה
בשינה עמוקה, היא כאילו דיברה עם מישהו ברוך, וחייכה מדי
פעם."גרנד-ממן, גרנד- ממן זו אני, את לא מכירה אותי"? אמרה,
ולא הכירה את קולה שנשמע כקול זר.חזרה על כך שוב ושוב, מתקרבת
לאוזנה ונוגעת קלות בלחיה, מנסה  להוציא את סבתה מהמקום שבו
היא נמצאת כעת.פני סבתה הביעו אושר ושלווה. היה לה טוב שם,
בעולם שבו הייתה. אבל הנכדה ביקשה להחזירה אליה, ולראות שוב את
המבט המוכר שהיה שמור לנכדתה המועדפת - לה.

האחות עברה שוב, "את הנכדה"? שאלה "כן, כן" אמרה והביטה בחוסר
ישע באחות, זו העיפה בה מבט ערמומי ואמרה בקול עניני, " אין
שום תקווה, היא אבודה  כפי שאת מבינה בעצמך , יש קריסת
מערכות". ליבה התכווץ בצער גדול, לא יתכן, חשבה, היא כבר הייתה
חולה פעמים רבות, ואפילו במצב גרוע יותר, ותמיד התאוששה בסופו
של דבר.
"מה מבינה בכלל האחות המטופשת הזאת". חשבה בזעם.
האחות שהסתלקה בינתיים, חזרה שוב, פניה הביעו רוך וחמלה, אולי
זכרה את צרותיה שלה. היא הביאה לה כיסא. "שבי בינתיים ילדה
אולי בכל זאת תתעורר ותכיר אותך, קורים ניסים. אוהבת אותה מאד,
אה"?דברי האחות הרגיעו אותה לחלוטין, מצב רוחה  הפסימי הפך
באחת לאופטימיות סוחפת.התיישבה על הכיסא והביטה באחות, "תודה"
אמרה  "תודה רבה לך, את יודעת איך הייתה בצעירותה? יפיפייה
אמיתית ,מוכשרת, מבריקה דוברת שפות רבות, כמו נסיכה הייתה,
מושלמת". האחות הביטה מסויגת, "כן, כן שמענו, כל הזקנות מספרות
את זה לצעירים, ולך תוכיח שלא". היא הביטה באחות הצינית בכעס
ועלבון בשביל סבתה שאינה יכולה להוכיח כרגע דבר. " לא היא! היא
אף פעם לא מתפארת, להפך, תמיד מצטנעת, אחרים שמכירים אותה
מצעירותה מדברים בה שבחים, וגם זאת  שלא בפניה, שלא תכחיש".
"טוב, טוב " אמרה האחות, " גם זה יכול להיות, העיקר שתתאושש,
מה זה חשוב מה היה לפני חמישים, שנה". "ואת" הוסיפה "אל תיקחי
יותר מדי ללב, בגילך צריך לשמוח ולא להתרגש ככה מהצרות של
המבוגרים, תאמיני לי אין לזה סוף".
בצעד כבד וחסר חן, יצאה אל החצר. דממה מוזרה עמדה בין כותלי
בית החולים הקטן, איש לא נראה ושום רחש לא נשמע.האחות, הרופא
והחולים המעטים כאילו נעלמו, והיא נשארה לבדה עם הדמות הקטנה
כשל ילדה בת עשר ששכבה במיטה ולא הזכירה כמעט,את הסבתה
שהכירה.ניסתה להסיח את דעתה מהזמן והמקום שבו הייתה.

מהיום שבאה לעולם, סבתה הייתה שם, כה מובנת מאליה. בביתה
נולדה,ועל שמה נקראה. בעיר קרה, שממנה זכורות לה ערמות השלג
משני צדי הדרך, כשפסעה לצד סבתה וידה הקטנה מונחת מלאת אימון
בתוך  ידה הרכה, ארוכת האצבעות. אחר כך הנסיעה באוניית המסע
הבולגרית, סבתה הייתה כרגיל גם שם, מובנת מאליה. ואחר כך
באוהלים, יחד עם כל העולים שהגיעו באותו לילה, והגשם טפטף
פנימה כל הלילה, ולא היה שם בכי באוהל, היה שם צחוק, סבא וסבתא
מתבדחים וצוחקים בקול, בפיות חסרי שניים, והיא ידעה שכך יהיה
תמיד.
ובכפר הערבי ההוא, שודאי היה מקור לצער לאלה שברחו באישון ליל,
ולקחו את הדלתות,בשביל למנוע מאחרים להתיישב בבתיהם, אבל
הפליטים, או העולים, התיישבו ללא דלתות, הדליקו עששיות בלילה
ועשרות הכלבים העזובים בחוץ, נבחו ויללו בלילות החשוכים, אולי
במחאה על האסון שפקד את בעליהם הקודמים. ובאותם לילות ששתיהן
לא הצליחו או אולי לא רצו לישון, הייתה מבקשת, " ספרי עוד, מה
היה כשאת היית צעירה, ואני עוד לא הייתי". וסבתה בכשרון שנחנה
בו לספר,ספרה את זכרונותיה שנשמעו כמו אגדות. היא זכרה את
כולם, ואהבה את כולם.אך אחד משך את ליבה יותר מאחרים, הוא
כאילו נכתב ע"י גדול הרומנטיקנים הרוסים "טורגנייב". בליבה
קראה לו "הנשיקה הגנובה".

  סבתה אישה צעירה כבת עשרים, ונשואה מזה שנתיים בשידוך
שניכפה עליה על ידי הוריה, דבר לא נדיר באותם ימים של סוף המאה
התשע עשרה , ותחילת המאה העשרים. בעלה היה בן דודתה מצד אביה,
שנולד וגדל בעיר" שומן" שבבולגריה. היא לעומת זאת גדלה  וחונכה
בעיר הבירה "בוקרשט" שברומניה, נצר לקהילה היהודית ספרדית
שנחשבה בעיני עצמה, וכנראה גם בעיני אחרים, כקהילה
אריסטוקרטית, מורמת מעם.
  נהגו שם לתת לבנות, חינוך יהודי, אבל גם חינוך קוסמופוליטי
בסגנון צרפתי, רובן למדו בבית הספר הידוע , "אליאנס איזראליט".
שם ראתה והבינה שהעולם גדול ופתוח, ולכאורה היא יכולה לבחור
לעשות הכל-לנסוע בעולם, ללמוד כל  מקצוע שתבחר לעמוד ברשות
עצמה, ולהתפרנס ומבלי להיות תלויה לא באב ולא בבעל. ולמה לא?
הרי העולם התקדם, המאה העשרים בפתח.
                   
לעיתים חלמה שאולי תהיה סופרת, כמו  "שרי" הצרפתייה. היה לה
כשרון כתיבה שזכה לעידוד רב, מצד מורותיה בבית הספר. היא ידעה
על בוריין גם רומנית וגם צרפתית. בצרפת, שמעה, יש חופש רב
לנשים, ובסתר ליבה האמינה שתגיע לשם בבוא העת, ואולי תתפרסם
כסופרת.
בעצת מורותיה בבית הספר פרסמה בפסבדונים,סיפורים קצרים בעיתון
המקומי שזכו להצלחה רבה.
גם לימוד מקצוע ההוראה משך את ליבה, מקצוע שהיה מקובל ללמד
באותם ימים לבנות ממשפחות ספרדיות מסורתיות,בעיקר בשביל להוסיף
להשכלתן, ובכך להפוך אותן לשידוך טוב יותר.   אבל כל  זה לא
קרה לברטה , לכשמלאו לה ארבע עשרה, ראה אותה בן  דודתה באירוע
משפחתי,ובהיותה יפה להפליא, פילח חץ הקופידון את ליבו הצעיר,
והוא בן עשרים ושש. בו במקום הבטיח לו דודו אח  אמו, כי תהיה
שלו לכשימלאו לה שמונה עשרה, כלומר בעוד ארבע שנים קצרות
בשבילה,וארוכות בשבילו. בעיני הוריה היה חתן מושלם. הגון,
נבון, נאה ואחראי.הוא היה חתן מבוקש מאד בקהילה הספרדית, ולא
בגלל כספו -עשירים לא היו.אלא בעיקר בגלל המוניטין שיצאו
למשפחה, ולו אישית, בכור הבנים. יושרם ,נעימות הליכותיהם
,ונוהגם מזה דורות למתן בסתר, הפך למסורת במשפחה. דחיית החתונה
לא באה בחשבון כלל, בגלל החשש שתתאהב בגוי, ותהפוך חלילה
למשומדת [כבר היו דברים מעולם].עוד נקודת זכות עמדה לו, בן דוד
מדרגה ראשונה,הכל ידוע מזה דורות, כולל הידיעה כי רב בניה
ובנותיה האריכו ימים. היש טוב מזה בשבילה?
מילת הכבוד ניתנה, וכבוד היה יקר באותם ימים. מה יכולה הייתה
לומר להגנתה? שאינה רוצה להינשא ללא אהבה? אלה שטויות, אמרו,
האהבה בוא תבוא עם הזמן כמו אצל כולם .

בכתה,  התחננה, לא מאמינה לרוע הגזרה, הן רק עכשיו סיימה את
הגימנסיה,המורות ומנהל בית הספר המליצו מאד על המשך לימודיה,
וקיוו שלמרות שהיא אישה, יאפשרו לה להמשיך בלימודיה. היא נחשבה
בבית ספרה לעילוי, וחבל היה להם שכשרון כזה יבוזבז. ההורים, עם
כל הערכתם ואהבתם , עמדו על דעתם בתוקף. הם  האמינו שהם עושים
את הדבר הנכון בשביל "בונה" [כך נקראה ברומניה ]    ובנוסף היו
בבית אח ואחות צעירים ממנה, והאח מוכשר גם הוא ושייך למין
הנכון, הועד ללימודי מוסיקה בפריז.
כן ברטה הייתה מיותרת וצריך להשיאה ושתלך לבית חותניה ובעלה
כמקובל. וכך גם חלום קטן זה, להיות מורה, נקבר יחד עם החלומות
הגדולים.   לא עזר הבכי, וגם לא ההבטחות שהיא מוכנה להתארס,
ומיד בגמר הלימודים שאמורים להמשך שלוש שנים, תעשה את רצונם
ותנשא לאיש שהועידו לה. הגזרה נפלה, "בונה" תלך לחופה ומשם
לבית בעלה וחמיה שגם היו דודיה, לארץ אחרת, זרה, שאותה לא
הכירה ואת שפתה לא ידעה.כך החלו חייה הבוגרים. את אליעזר אולי
לא אהבה וגם נשאה  בליבה טינה אליו, על שנטל לו זכות לבקש אותה
מהוריה, בלא ששאל את פיה.
אבל הוא שאהב אותה מאז היותה ילדה, התמיד באהבתו הגדולה כל
חייו.

  לאחר שנתיים והיא כבר אם לבת, הוזמנו היא ואליעזר לנשף,
מסוג אותם נשפים גדולים שעליהם קראה,ברומנים. השמלה שעמדה
ללבוש, תוכננה ונתפרה במיוחד לאירוע זה.אדום יין היה בד
הקטיפה.
לא קשה היה לתפור שמלה מחמיאה לגוף המושלם והתמיר הזה.
תופרת הבית סיימה את התפר האחרון  במכפלת, וקרעה את החוט
בשיניה. ברטה עמדה ליד חלון המטבח, וגהצה במגהץ הפחמים החדש,
את חולצתו הלבנה של בעלה ובליבה קיוותה שהתזמורת תרבה לנגן
"מזורקה. " לצערה בן זוגה אינו בדיוק רקדן גדול, אבל איכשהוא
ידע להתאים עצמו למקצב של הריקוד הזה.
יותר מכל אהבה את  "הוולס" אבל זה היה מוגזם להאמין  שאליעזר
יצליח להוביל בקצב המשולש והסוחף. "הלוואי, הלוואי, שתהיינה
הרבה מזורקות "חשבה "אחרת , אאלץ לשבת כל הערב עם
הזקנות".סיימה את הגיהוץ והלכה למדוד את השמלה, מלבד תיקון קל
במותניים, הכל היה מושלם. זה הוסיף שמחה למצב רוחה שהיה טוב
ממילא.   הגיעה השעה, הזוג הצעיר התלבש, אליעזר סידר בקפידה את
שפמו המטופח, וברטה  הוסיפה פרחי בד בורוד ושחור, לקישוט
השמלה. היא נראתה  יפהיפיה, שערה המסולסל אסוף כלפי מעלה,מבליט
צוואר ברבורי לבן.
בפרופיל הזכירה פסל של אלה יוונית, אליעזר הביט בה מוקסם ,
עדין הסתכל עליה כלא מאמין שהיא שלו, ואמנם ליבה לא היה שייך
לו. המרכבה שהוזמנה מבעוד בוקר עמדה להגיע. בחוץ עמד  יום קיץ
חם ולח, לא אופייני לאזור ההררי הקר. ברטה ניסתה להיטיב את
שערה שהחל להתקרזל מהלחות. "לעזאזל , חשבה,  הלחות הזאת, דווקא
היום". היא לא אהבה את שערה המסולסל.

נשמע קול   שקשוק גלגלי המרכבה, וצמד הסוסים  הכהים כבר נראה
באופק. לשמחתה הבחינה שזו מרכבה סגורה, ומוגנת מרוח, השיער לא
ימשיך להתקרזל, התסרוקת  תישאר כפי שאהבה אותה-חלקה. הנסיעה
ארכה כעשרים דקות, והמרכבה עצרה מול בית העירייה , שם עמד
להיערך הנשף. זה היה נשף שאורגן מטעם איגוד השחקנים. למרות ,
שהייתה זו פרובינציה, היה קיים בעיר תיאטרון ותיק, נחשב מאד,
אפילו ב"סופיה" הבירה. אליעזר שיחק בתיאטרון חובבים, וכך זכה
לקבל הזמנה זוגית לנשף הנכסף.  זה ריגש את ברטה הצעירה, היא
עמדה לפגוש חלק מהבוהמה המקומית   שסקרנה אותה מאד, בייחוד
אותן נשים שחקניות, שעליהן קראה בעיתון, ושנהגו לעשן סיגריות
בפומבי כאילו היו גברים. בילדותה חלמה גם היא להיות שחקנית או
רקדנית, זה היה חלום  פרוע לאותם הימים, אבל לחלום מותר
הכל,מסלולה בחיים נחתם והושלם אבל את דמיונה לא ניתן היה לקחת
ממנה.

לפעמים  בבית בהיותה לבדה, מול המראה, שחקה תפקידים של גיבורות
מתוך מחזות שקראה, או הצגות שראתה. אליעזר בעלה ידע על אהבתה
לתיאטרון ולמרות רצונו לגרום לה תמיד שמחה ונחת רוח, מעולם לא
הציע לה  להצטרף לחוג התאטרון שבו שיחק. אולי לא רצה לחשוף את
אוצרו חשיפה גדולה כל כך.בליבו חשש מעט שלא תתפתה לאחר. למרות
יחסי הפתיחות ביניהם, על כך לא דיברה עימו.הגיע הרגע הגדול,
היא פסעה לתוך  האולם המלא מפה לפה, יפה ונרגשת, זרועה שלובה
בזרוע בעלה, וראשה זקוף. גבוהה  הייתה ממנו, ונעלי העקב
השחורות עוד הוסיפו לגובהה .הופעתה גרמה לרבים להפסיק את  הדבר
שבו היו שקועים , ולנעוץ בה מבט. היא אהבה את המבטים והרחש
שעוררה, אמנם הייתה מורגלת לרושם שהיא משאירה בהופעתה, ובכל
זאת זה היה הקהל הגדול ביותר שהיה לה מעודה. מפה ומשם נשמעה
השאלה " מי זאת? איפה  התחבאה עד עכשיו"?בעלה הוביל אותה
למקומם והם התיישבו.

האנשים חזרו לדברים שהעסיקו אותם לפני שנכנסה. עכשיו רגועה
יותר, כמי שעבר "טבילת אש" ראשונה ויצא בשלום, החלה להביט
סביבה.ראשית, מה לובשות הנשים, איך הן מתנהגות? הביטה על
החיוכים חושפי השיניים, שנראו מלאכותיים  כל כך באור הגדול של
נברשות הבדולח.האם יש איזו שחקנית מוכרת שראתה בהצגה? כן, היו
אחת או שתיים , היא זיהתה אותן על-פי תמונותיהן שהתפרסמו
בעתון.היו כמה שעישנו סיגריה נתונה בפומית ארוכה, נועצות מבט
עוגב, מתגרה סביבן. זה הרשים  אותה, ריתק אותה, זה היה כמו
פנטזיה, עולם  אחר, שונה, ונפלא.    התזמורת פתחה בנגינה,
הייתה זו  "פולקה". אליעזר קם והושיט לה את  זרועו, מוביל אותה
לרחבת הריקודים. אחרי ה"פולקה", "מזורקה" , והנה הגיע תורו של
"הוואלס",הריקוד האהוב עליה. הם חזרו למקומם והתיישבו. היא
הביטה בקנאה קלה על המאושרות המסתחררות בקצב, בזרועות בני
זוגן. התזמורת סיימה, ומחיאות הכפיים היו מחרישות אוזניים,
הקהל דרש  "הדרן" עוד ועוד "וואלס" , שוב  ושוב חזרה וניגנה
התזמורת את הריקוד המלהיב. אליעזר שראה את מצוקתה, הציע לה
לרקוד, למרות ששניהם ידעו שזה לא זה.
היא סירבה והעמידה  פנים שנעים לה לנוח מעט, ולהביט מסביב.
לפתע קלטו עיניה גבר במדי קצין בולגרי בדרגת סרן, שנעץ בה מבט
ישיר וחצוף, תחילה נדהמה מחוצפתו, "למי הוא חושב אותי"? עברה
בה מחשבה זועמת , ואחר כך בא הרהור מטריד, שיש בו משהו מקסים,
ומבט האש הזה בעיניו החל לרגש אותה. היין ששתתה ושלא הורגלה
בו, גרם לה תחושת ריחוף, הרגישה כאילו היא בתוך חלום, חלום
שבודאי נחלם בעבר לא פעם. " הלוואי, הלוואי ויזמין אותי
לרקוד"!חשבה, אליעזר  ייתן את  הסכמתו מטעמי נימוס  מתחייבים,
וגם בגלל רצונו לגרום לה הנאה אם גם בעקיפין. המחשבה שחשבה,
חצתה את המרחק שביניהם והגיע לתודעתו  של אותו יפה תואר
במדים.הוא ניגש ובכל הגינונים המתבקשים, שאל רשות מבעלה ואחר
כך את רשותה להזמינה ל"וואלס"  הבא. תחילה סירבה בנימוס, בטענה
שאינה מטיבה לרקוד, אבל אליעזר התערב והפציר בה, כפי שציפתה,
להענות להזמנה. קמה על רגליה, אבל כמה מוזר, כאילו לא על ריצפה
היא דורכת. תחושת הריחוף נמשכה. הוא הושיט את ידו, חבק את
גווה ,ובצעדי המקצב נשא אותה משם אל הרחבה. קדימה, אחורה
ובסיבוב, שוב ושוב... פעם ראשונה  בזרועות גבר זר  שאינו בעלה.
את  ההתרגשות הזאת לא הכירה, אבל הבינה שזאת התחושה שעליה קראה
ברומנים,כשהגיבורה חבוקה בזרועות אהובה. "כן זהו, זה הדבר
שמרגישים כשמתאהבים".מהופנטת, חסרת משקל, המשיכה להסתחרר.
"מפחיד" חשבה "מפחיד מאד...". ויותר לא חשבה דבר, התמכרה למקצב
המשולש, וכמה הטיבה לרקוד.
המוסיקה  נחלשה לפתע, והיא  מצאה את עצמה צמודה בגבה אל הקיר,
הוא ניצב מולה,  מביט בעיניה, מקרוב, מקרוב מאד. "איך הגעתי
לכאן"? חשבה "אנחנו מחוץ לאולם"!
ואז ממרחק שיכלה לראות רק  את עיניו, לחץ אותה לקיר ולחש,
"כל הערב רציתי לעשות זאת, ואעשה זאת, גם אם הדבר יעלה בחיי".
נשק לה על פיה, וריחו, ריח טבק מקטרות, חדר לנחירי אפה.
 "צריך להתנגד, למחות, הוא פוגע בכבודי"! צעק מישהו בתוך
ראשה.
אבל חולשה נעימה כמוה לא ידעה מעודה פשטה באבריה.
לפתע התעשתה, ודחפה אותו מעליה בכל כוחה."איך אתה מעז"!  
סיננה בזעם "יש לך מזל גדול שאיני רוצה לעורר מהומות, שלא
לפגוע בכבודו של בעלי, אחרת הייתי גורמת לגירושך מהצבא,
אם לא  למעלה מזה"! הוא  הרפה מיד, מתרחק  למרחק מכובד. "סלחי
לי" אמר בקול חנוק מהתרגשות "לא יכולתי לעמוד בפתוי,את מדהימה,
אני בידיך, עשי בי כרצונך,רק אל תשמרי לי טינה". הביטה בו
בבוז, והנהנה בקרירות בראשה.
עדיין לא ידעה שזהו הרגע הרומנטי ביותר בחייה, היא הייתה רק בת
עשרים. חזרה לאולם, כשהוא צועד אחריה במרחק מכובד, מחזיר אותה
לבעלה כמקובל. באולם הדהד מקצבה העליז של ה"מזורקה". בינתיים
הספיקה לסדר לעצמה הבעה מתאימה,שלא הסגירה דבר מההתרגשות
שחוותה לפני דקות אחדות. השיבה חיוך מתוק לחיוכו של בעלה שציפה
לה, נתנה את ידה בידו, והוא,כולו מלא שמחה לראות אותה כל כך
מאושרת, הוביל אותה לרחבת הריקודים.
" אילו ידעת" חשבה "אילו רק ידעת..."

  "ילדה, עוד מעט ביקור רופאים, את צריכה ללכת". נשמע לפתע
קול מעולם אחר.
המיטה הלבנה עמדה כמקודם, ובתוכה שכבה  האישה הקטנה, המצומקת,
לבנה אף היא.הסדינים הלבנים, השתלבו עם השיער הלבן,
הפנים , הקיר, המיטה הכל היה לבן, כאילו נעלמו הצבעים מהעולם.
המציאות הייתה כל כך לא מציאותית.
החלום היה ממשי  יותר, חזק יותר, חי יותר. וכאן ממול התקיימה
מציאות שתוביל את האישה הלבנה הזאת, אל מותה, הצפוי, המתבקש,
כי אין חזרה אל הזוהר, אל היופי, הנעורים. צבת של כאב חנק את
גרונה, " האם זו היא הנערה היפה והרומנטית שרקדה כרגע בנשף"?
חשבה באימה  "כן זאת היא,כמה נורא"! זעם גדול אחז בה על סדרי
עולם שגורמים עוול כזה.קמה והלכה אל החלון, בחוץ החל להחשיך.
ושוב נשמע קול האחות שהאיץ בה ללכת הביתה.
הביטה שוב בסבתה שנראתה כעת שלווה כל-כך, שקועה בשינה עמוקה.
ידיה היפות , ארוכות האצבעות היו מונחות משני צדי גופה הצר.
"מחר אבוא שוב" חשבה  " היא ודאי תתעורר עד אז ותכיר אותי".
היא הייתה בטוחה  שיהיה מחר, גם  בשביל סבתה.
כמו שידעה ש"גרנד ממן" תמיד תשמח לקראתה, ותמיד תביט אליה
בעיניים אוהבות כאלה, מוכרות ומלאות הבטחה, ששום דבר רע לא
יכול לקרות.

  בדרכה לרחוב עברה בה תחושת חרדה, רצתה לחזור אבל המשיכה
ללכת.ככל שהתרחקה מהמקום הלא מציאותי הזה, כך  התמלא ליבה
בביטחון ובשלווה.
" מחר" חשבה  "מחר אבוא שוב, והכל יהיה בסדר".