מג'יק היה כלב מעורב, חכם להפליא ומאוד מאוד חברותי. בשנות
הבדידות של ילדותי, מג'יק היה לעיתים קרובות החבר הכי טוב
ולפעמים גם החבר היחידי שלי. כשמג'יק נפטר, בגיל עשר וחצי,
אני כמעט איבדתי את השפיות מרוב עצב וגעגועים - ועד היום
המחשבה עליו יכולה לגרום לי לפרוץ בדמעות.

את הבלדה הזו כתבתי כמה ימים אחרי שמג'יק הלך לעולמו. היא
נכתבה בהשראת האודיסאה של הומרוס - הקטע שבו אודיסאוס נכנס אל
ביתו, מחופש לרועה חזירים והכלב הזקן, ארגוס, שהמתין לו עשרים
שנה מכשכש בזנבו. אבל אודיסאוס לא יכול לגשת אל הכלב כדי לא
לחשוף את תחפושתו. הוא מפנה את הגב אל הכלב וברגע שהוא עושה
זאת הכלב נופח את נשמתו. הקטע הזה תמיד מעלה בי דמעות ולא בכדי
הוא שימש השראה עבור הבלדה הזו

נוף הרים עצוב
נשקף מצפון
ואני מעברו השני
של אגם רוגע
עשר שנות מרורים חלפו
עשר שנות כאב
עצב ואיבה
עשר שנות ילדות
אודיסאוס הזקן
שב הביתה מנדודיו
מתלאותיו
ממכאוביו
שב הביתה
לבית ריק
עשר שנות חברות
עברו לעד
ועוד כוכב נופל
מאיר את שמי הלילה
האישה הזקנה
תש כוחה
והמחזרים רבים מספור
והילד גדל
והיה לגבר
והאיש שאת
חומת העיר הבצורה
עבר בגניבה
חומותיו שלו
נפרצו מבפנים
ואודיסאוס הזקן
שב הביתה מנדודיו
אך הכלב הזקן
לעולם כבר עזב