מה יפתה בריאתך בשלמות הנצחית,
לא סיפקו מילים מקום לרגש לתארו,
נתברכו השמיים והארץ לחזות בעין בעילית,
ובי חלום בוער לחיות, לחוש עילתו.

הקיצו פורשי כנף קראו לשחרית,
להאיר על רומסי הארץ הנמים.
וקול שכווי פוצח את דממת החולמים,
לחוש להסיר חבלי שינה מגוויות חלושים.

השמש פרס קרניו בשיא הרקיע,
הסיר העלטה מעל פני עלומות השדה.
וירוק עלים לבלב למרחק נשפך לאדמה,
בעודם שמיים מתכלים מעל כר המרעה.

פתח מבואו סהר הנוגה להאיר,
על סומכי אלוקא, אשר יהבם בו.
ועלטה שוב כיסתה כותרות ברושים,
שבה האדמה ליותר, נתנה הארץ לו.