כבר מזמן לא התרגש ופעם הלב,
צפורים לא צייצו חודשים ברקיע כחול,
כפות ידיי לא התמלאו בזעה רטובה,
עיניי לא ברקו באור חזק ולחשו,
אהבה.

די מזמן ששמעתי משפטים נוגים,
גופי לא נעטף בזרועות זרים,
שפתיי מיותמות ממגע מלטף,
חומת אבנים אוטמת אט-אט שעון מתקתק,
יד לא נוגעת, לב לא מרגיש,
אהבה.

זהו פסק הזמן שעדיין לא תם,
ספור קודם קבור בעבר וסגור מאחורי סוגר ובריח,
נפשי כבר צמאה לגל סוער ללא משוט הצלה,
בפנים מחלחלת שתיקה נוקבת,
שמא לעולם לא יהיה עוד ספור,
אהבה.