אני אוהב קולרבי. ולא רק אני; למעשה אינני מכיר ולו אדם אחד
הבוחל בירק משובח זה, על טעמו הרענן וחזותו המלבבת. מעולם, אם
לחדד את הנקודה, לא שמעתי אדם אומר "קולרבי? לא סובל את זה!"

אבל אני אוהב קולרבי אפילו יותר מרוב האנשים.

כן, לעולם לא תראו אותי בלי פנכת קולרבי קטנה באמתחתי; לעיתים
הוא יהיה מאודה ועטוף בבצק אורז, לעיתים בתוך נזיד עשיר, או
אפילו סתם כך - פרוס, עם זילוף עדין של שמן זית ומעט מלח ים
גס. תאווה לעיניים ולחיך!

רוב האנשים אוכלים את הקולרבי שלהם בצורות די שגרתיות: על
הגריל, בתנור עם שמנת ועירית, מטוגן בשמן עמוק, וזהו פחות או
יותר. אבל אפשר לעשות איתו כל כך הרבה מעבר לזה! כמו למשל
המתכון שאכין לכם היום.

ובכן, נתחיל במשרה. רצוי להכין אותה לילה מקודם ואפילו יותר:
תנו לו לשכב קצת במקרר, טעמו רק ישתבח. אם כן, למשרה: כחצי
בקבוק יין אדום (ושיהיה מאיכות טובה!) הולכת  לתוך הקערה...
מיץ מחצי לימון... הנה כך, מלח ופלפל וזהו! כעת אני חותך את
הקולרבי לפרוסות עבות (אך לא עבות מדי!) - הביטו, אגב, באיכות
הקולרבי שיש לי כאן היום: צעיר ורענן, גבעולים זקופים וגאים.
אני חורץ בסכין כמה חתכים להקל על המשרה לחדור פנימה וזהו זה.
קל, נכון?

וכעת, להכנת המנה עצמה. שימו לב לצבע העשיר שקיבלו הפרוסות.
נמיס מעט חמאה במחבת, אך לא צריך יותר מזה; השומן שיפריש
הקולרבי יספיק בהחלט לטיגון. וכעת נטגן את הפרוסות משני
צידיהן, רק עד שישחימו. קולרבי מעט נא הוא טעים ביותר, אך זו
בושה להגיש קולרבי שרוף!

נשמור את הפרוסות המוכנות על צלחת חמה בזמן שאנו ניגשים להכנת
הרוטב.