ההרגשה הזו. המוכרת כל כך, אבל שאי אפשר להסביר אותה. ההרגשה
הזו שגורמת לך לחוסר שליטה מוחלט על הגוף שלך. לעיניים לדמוע,
לבטן לכאוב, לידיים לרעוד, להכנס פתאום להתקפי בכי ככה סתם
פתאום ללא כל סיבה נראית לעין. לחשוב על החיים שלך ורק לרצות
ללכת להיקבר מתחת לשמיכה עבה בשיא החום ולא לקום מהמיטה לעולם.
לא לרצות לדבר עם אף אחד, אפילו עם האנשים שפעם היית מסוגלת
לדבר איתם על הכל, להיות בטוחה שהם לא יבינו אותך. ואולי הם
כן. אולי גם הם עברו תקופה כזאת בחיים שלהם, אבל את בטוחה שלא.
בטוחה שאף אחד אף פעם לא הרגיש כל כך רע מאותה סיבה כמוך.
בטוחה שאת האדם היחיד בעולם שעובר את זה עכשיו ואם תספרי את זה
למישהו הוא גם ככה אף פעם לא באמת יבין. את בוהה בטלויזיה במשך
שעות אבל לא מסוגלת להתנתק מעצמך, לתפוס את עצמך בידיים
ולהפסיק לחשוב. לא מסוגלת לדבר עם אף אחד אבל כל מה שאת באמת
צריכה זה שמישהו יגיד לך שהכל יהיה בסדר. ככה. בצורה הכי פשוטה
שבעולם, לשמוע את המילים הכי בנאליות שיש, יהיה בסדר. מילים
שבדרך כלל נאמרות כשפשוט אין שום דבר אחר להגיד ובכלל לא בטוח
שיהיה בסדר. דווקא אותן אני צריכה לשמוע עכשיו. יהיה בסדר.
מילים שנאמרות מהאנשים הכי לא קרובים אלייך, סתם כדי להרגיע
אותך. מילים חסרות משמעות אמיתית. אני כל כך צריכה לשמוע אותן
ממישהו. תמיד מישהו אומר את זה. יהיה בסדר. אבל למה, דווקא
עכשיו כשאני באמת צריכה לשמוע אותן, אף אחד לא אומר לי. אף אחד
לא אומר שיהיה בסדר. יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר. גם זה יעבור.
יעבור ויעלם כמו הקצף של הגלים. כמו חמסין. כמו הרוח של אחר
הצהריים. כמו שפעת. כמו שפעת קשה שמקרקעת אותך למיטה לשבוע, בה
את מרגישה הכי חרא שיש, אבל גם היא עוברת. היא עוברת וגם זה
יעבור. אבל אף אחד לא אומר את זה. פתאום כולם נהיו אילמים.
שותקים. עיוורים. אטומים. אטומים לזעקה השקטה שלי, לכאב שלי,
למבט העצוב, המיואש בעיניים. אבל העיניים משקרות. הן לא מראות
את כל מה שבאמת מתחולל בפנים שמאיים להתפרץ ברגע הכי לא מתאים.
זה תמיד מתפרץ ברגע הכי לא מתאים.
פתאום כולם נהיו זרים. את מרגישה שאת לא משתייכת לשום מקום ולא
יכולה לדבר על זה עם אף אחד ואף אחד לא רוצה לדבר על זה איתך.
וזה הדבר שאת הכי צריכה בעולם, פשוט לדבר על זה. או שלא. או
שאת פשוט צריכה לבכות למישהו על הכתף. אבל אף אחד לא מציע את
הכתף שלו. אף אחד לא אומר מילים מנחמות ואת מרגישה הכי לבד
בעולם. פתאום עוברת בך צמרמורת של קור, אבל יותר משלושים מעלות
בחוץ. כל כך קר לך, אבל בחוץ אנשים הולכים בגופיות. את מרגישה
קבורה וחנוקה אבל עומדת בשדה פתוח, ירוק ופורח, כשבתוכך הכל
נובל. את נובלת. הנשמה שלך נובלת, הלב שלך משחיר, חלליו
מתקטנים ועם כל פעימה הוא רק כואב יותר ויותר. כל פעימה את
שומעת יותר ויותר בתוכך, הולמת בראש ואת לא מסוגלת לשמוע שום
דבר אחר. עם כל פעימה יש לך בו פחות ופחות מקום. אין לך את מי
להכניס לשם יותר. את רק רוצה להיות לבד. או שלא. את פשוט לא
יודעת מה את רוצה. לא יודעת מה את רוצה מעצמך, מהחיים שלך, ויש
לך רק בלאגן בראש. תמונות, קולות, פרצופים רצים לך בראש, דברים
שאת מעדיפה לשכוח אבל לא מצליחה. הם יורדים מהראש אל הלב, אל
הבטן, נתקעים שם, מעיקים, אבל הם לא הולכים לשום מקום, את לא
יכולה לגרש אותם, להוציא אותם החוצה. הם חוברים יחדיו בריקוד
מרושע בתוך גופך ומשתלטים עלייך במחול שדים, לאט לאט אבל
במוחשיות רבה. אולי הם יסתלקו עם הדמעות, עם האגרופים בקיר
והבעיטות בריצפה.
אבל כל מה שאת באמת צריכה זה פשוט שמישהו יגיד לך שיהיה בסדר.

ככה סתם.
יהיה בסדר.
באמת.
יהיה בסדר.