יום חורפי שכזה. גשום וקר. האדים מצטברים על החלון והיא
מתיישבת מולו, מביטה החוצה על העיר הרטובה. בחוץ קר, סוער
וגשום, אבל בחדר שלה חמים ונעים. התנור פועל, מפיץ חום. היא
לובשת בגדים גדולים ומחממים, צעיף, כפפות וגרביים מצמר. לא קר
לה, לפחות לא מבחוץ.
היד שלה נמשכת לעבר החלון, מציירת פרצופים, לבבות. כותבת
אותיות שמתאספות למילים ואז מוחקת.
ברקע יש מוסיקה, איזה דיסק שהיא צרבה לא מזמן. כל שיר מזכיר לה
אדם אחר, תקופה אחרת. תקופות יפות, תקופות כואבות. ימים עצובים
ושמחים. היא חושבת על הרבה דברים, על שינויים שעברה בזמן
האחרון. במיוחד בשלוש השנים האחרונות. היא חושבת על אנשים.
כאלה שפגעו בה, כאלה שהיא אהבה. כאלה שהתרחקו וכאלה שנשארו
קרובים. לא קיימים הרבה מהסוג האחרון.
אנשים מתרחקים, מהרבה סיבות. לפעמים הצד השני הוא זה שחותך את
הקשר ולפעמים זו היא. מה שבטוח - אף קשר לא נשאר לעד. כל אחד,
כל חבר טוב שאולי יש לה - יעזוב בסופו של דבר, מסיבות כאלה או
אחרות. אבל היא למדה את זה מזמן. היא למדה להסתדר לבד. לפחות,
זה מה שהיא מנסה להגיד לעצמה רוב הזמן.
הגשם ממשיך לרדת, היא ממשיכה לבהות דרך החלון. לאט לאט, כל
טיפה שיורדת מזכירה לה את עצמה, בתקופות אחרות. הגשם מזכיר לה
בכי, את דמעותיה שלה. דמעות על אנשים שהלכו, דמעות על אנשים
שעזבו. דמעות על כאלה שנשארו ופגעו.
דמעות על עצמה.
השמיים אפורים, העננים משדרים אווירה קרה. היא פותחת את החלון
ומריחה את האוויר. ריח של גשם, בדיוק כמו שהיא אוהבת. משב רוח
קר נכנס לחדר החם והיא מצטמררת, סוגרת את החלון וממשיכה לבהות
ברחוב, בשמיים, בים. הכל כל כך קר.
וגם לה קר.
עולים בה זיכרונות, תמונות מהעבר. תמונות של אנשים, אלה שהיא
אהבה, אלה שלא. פרצופים על גבי פרצופים, רגעים על גבי רגעים.
הכל מציף אותה, כמו הגשם את הרחוב. הכל חוזר בבת אחת, כל אותם
רגעים קטנים.
וכמו שכל הטיפות מתאספות לשלולית, כך גם הדמעות, שלבסוף פורצות
החוצה.
ואז, באותו הרגע, היא הופכת להיות אני.
ולי כבר לא אכפת.
כל אותם הפרצופים המוכרים. אלה שפגעו, אלה שאהבו. אלה שעשו את
שניהם. כל אותם הקשרים שנגמרו, כל אותם חברים שעזבו. בסופו של
דבר, ישנה רק אמת אחת.
"מי שנולד באינסוף הזה, יש לו שתי עובדות: אתה לבד ואתה עומד
למות."