אמא שלו קראה לו אלברט. אני חושבת שזה חלק מהסיבות שהוא יצא
כזה. נקודה סגולה בתוך ההמון האפור, שונה. הוא לא היה אוטיסט,
גם לא מפגר או דיסלקט, אם כבר, אז גאון.
גאון. אבל רק אני ידעתי את זה אז.
הוא היה קורא לי E, ככה סתם, בלי סיבה. בטח בגלל שאמא שלו
מילאה לו את הראש עם מושגים פיזיקאליים מתמטיים. הכרתי את
אלברט עוד בתקופה שהיו לי כנפיים, כשעוד הייתי בתפקיד המלאך
השומר. אבל כשיש אבטלה ומיתון, גם בשמיים יש קיצוצים, וכשמגיע
המכתב לא נשארת הרבה ברירה חוץ מלקפל את הכנפיים וללכת. אז
בינתיים חייתי מכספי הפיצויים ובשביל לא להירקב על הענן גם
שמרתי על אלברט בהתנדבות.
לא שהוא כל כך הזדקק לשמירה שלי.
היו פעמים שהוא אפילו ביקש ממני ללכת. במיוחד כשהיו עוד אנשים
בסביבה. לפעמים העובדה שרק הוא יכול היה לראות אותי באמת
היוותה בעיה, כי אז הילדים האחרים היו צוחקים עליו שהוא מדבר
לעצמו. "אלברט! שוב אתה מדבר לעצמך? קורא לשכל שלך אולי הוא
ישמע? לך הביתה, בטח נפל לביוב!" אבל אלברט שלי היה גאון, והוא
לא הגיב, רק הלך הביתה, התיישב על הכסא במטבח וביקש ממני בשקט
להסתלק.
הכי אהבתי אותו עושה שעורים במתמטיקה. הוא היה יושב שעות מול
המחברת, מנסה לפתור את הבעיה הפשוטה ביותר. הוא לא התעכב כי
הוא היה טיפש, הוא התעכב כי הוא היה גאון, ולגאונים אין זמן
לשאלות מטופשות אז הם לא מתעמקים בהן ואז הם שוכחים איך פותרים
אותן. לפעמים היה מגרד בראש ופורע את השערות הפרועות גם-ככה
שלו, לפעמים היה נאנח בקול, ולי היה שקט לכמה שעות.

בשמיים החליטו שהגיע הזמן להצמיד לי שתי מפקחות, שילמדו איך
להסתדר עם אלברט. כשהצגתי אותן בפני אלברט הוא קרא לאחת M
ולשנייה C. שאלתי אותו למה, והוא לא הסביר לי. לפעמים הוא היה
כזה, הופך למתוסכל כשאנשים ידעו פחות ממנו והוא לא רצה להסביר,
אז הוא פשוט לא אמר כלום.
אני ידעתי למה הם הצמידו את M ו-C. הם תמיד מצמידים שתי מפקחות
כשהילדים עוברים את הגיל המסוים הזה. לא ידעתי מה יחכה לי אחרי
שאני אעזוב את אלברט, גם לא היה אכפת לי, האמת שאפילו הפרידה
מאלברט לא כל-כך הטרידה אותי, אני בעסק כבר המון זמן, למדתי
איך לא להיפגע בפרידות. הטריד אותי שהוא לא הבין לבד. בדרך-כלל
הם תמיד מבינים לבד, ואלברט הוא גם גאון, איך הוא לא הבין שאני
הולכת?

מצאתי עבודה במקום טוב בשמיים, על אחד העננים החשובים.
ולא ראיתי את אלברט שנים.
ועבדתי, ולא חשבתי עליו. לא תהיתי מה עלה בגורלה של אותה נקודה
סגולה במרחב האפור.
עד שיום אחד כן תהיתי, והלכתי לבקר אותו.

הוא עמד שם, ליד הלוח השחור שהיה מכוסה בנוסחאות למיניהן, לבוש
בבגדי סבא, שערו הפרוע עכשיו כבר לבן, והוא ממלמל לעצמו. עמדתי
בצד והסתכלתי בו. תמיד ידעתי שהוא יהיה גאון. פתאום הוא הסתובב
כולו נרעש, ממלמל נוסחאות ויורק תוך כדי התלהבות, ואז נעצר
והביט בי. ראיתי את גלגלי השיניים במוחו חורקים במאמצים להיזכר
בי. לרגע קל התכווץ ליבי בקרבי. הוא לא זוכר אותי? אבל הוא זכר
אותי, וחייך פתאום. "לא זיהיתי אותך לרגע בגלל הכנפיים." הוא
אמר וקרץ לי כמו סבא טוב.
כן, הן חדשות, אוהב אותן? חשבתי אליו.
"הן מרשימות ביותר," אמר "אני מניח שמשלמים לך טוב שם?"
כן, משלמים טוב מאוד.
"ככה חשבתי..." אמר ונאנח.
איך עם M ו-C? שאלתי.
"נחמד מאוד, אבל..." הוא השתתק.
אבל מה?
"איתך היה אחרת..."
חייכתי.
"E, את פי ארבע מ-M  ו-C"
חייכתי שוב, ואז חייכתי חיוך גדול יותר למראה פניו שקרנו פתאום
ברגע של התגלות. כמו בן-אדם שפתאום הבין את משמעות החיים. הוא
רץ ללוח והתחיל לשרבט נוסחאות.

עכשיו כבר כל העולם יודע שאלברט שלי הוא גאון, והוא כבר לא
מדבר עם מלאכים.