"זה לא שאני לא שמח בשבילה. אני כן.
פשוט, את מבינה, זו מין תחושה כזו שהיא לא תחזור לעצמה.
שכל מה שהיה בינינו בשלוש השנים האחרונות יילך לפח.
אני מתבאס לחשוב ככה, אבל לצערי, אני יודע שזה מה שיקרה.
לא, זה לא שאני מקנא, אני פשוט פוחד.
פוחד עלייה, עליי, על מה שכבר לא יהיה בינינו.
משהו הרס אותה, זה בטוח, וברגע שאני אדע מה זה אני אהרוס
אותו!
ואולי תמיד היא הייתה ככה? אולי הייתי עיוור??

בכל מקרה, אני יודע שנהניתי בתקופה הנפלאה הזו.
היא הייתה הידידה הכי טובה שלי פעם.
ואהבתי אותה, ושנאתי אותה...

ועכשיו?
עכשיו יש לי שלוש משאלות:
האחת- שהיא תבין, שתראה, ושתדבר.
שתבין. אני באמת רוצה שהיא תבין שהעובדה שאנחנו ידידים טובים
לא תפגע לה בהצלחה שהיא נכנסה אליה עכשיו. להיפך, אני רק יכול
לעזור לה.
שתראה. אני רוצה שהיא תראה את הדברים כפי שהם נראים באמת.
שרק פעם אחת תסתכל על עצמה מבחוץ. ושרק פעם אחת תראה איך היא
נראית מהצד.
ושתדבר. מילה אחת.רק אחת. לא יותר.

אבל אולי היא פגעה בי מספיק.
אולי אני לא רוצה להיפגע ממנה יותר.
או שאולי אני בעצם כן.
אולי זו הדרך היחידה שיהיה בינינו איזשהו קשר.
איזה שהם "יחסים".

אני מצטער.
את שתי המשאלות האחרות שנותרו לי, אני אשמור לדברים חשובים
יותר.
וכן, יש לי עכשיו הרבה דברים יותר חשובים ממנה".

ככה הוא אמר לי. ומיד אחר כך שתק.

הסכמתי איתו. עם כל מילה שיצאה לו מהפה.
כי אני חוויתי את זה על בשרי גם.
אותה אחת, הייתה חברה כל כך טובה שלי. ופתאום, ברגע אחד הכל
התהפך. הכל פתאום השתנה.
מאוד עצוב לי על כל מה שקורה עכשיו.
אני שמחה על התקופה הטובה שהייתה לנו. כי באמת הייתה כזו.
תקופה ארוכה דווקא. ארוכה ומהנה.

אבל אני לא יכולה כבר לעשות כלום. ניסיתי. אני נשבעת.
אבל לא הצלחתי, וחבל.
או שאולי בכלל לא. אולי ככה זה טוב.
אולי עדיף.

לשתינו יש עכשיו חיים די שונים.
חבורה אחרת להסתובב איתה, תחומים אחרים שמעסיקים אותנו.
אנחנו חושבות שונה. לגמרי שונה.
איך שזמן יכול להרוס דברים כל כך טובים.

אבל טוב לי. למרות הכל.
טוב לי עכשיו, ואני שמחה.

אבל עדיין זה קשה.
ועצוב. אפילו מאוד.
כי חבל לאבד חברה. חברה קרובה.

אולי יום יבוא ודרכינו ייפגשו שוב.
אולי יום אחד היא תצטרך משהו ותזכר בי. או שאולי, היא באמת
תראה כמה החברות הזו הייתה משהו שלא כל אחד זוכה לה.

מקווה, ומחכה לרגע הזה בו נחזור להיות שוב ביחד, כמו פעם.