אז... היינו ידידים די קרובים
היום... אנחנו כבר כמעט לא מדברים
ככה זה - שמתבגרים גם מתרחקים.
ישבתי בכיתה, זה היה שיעור פסיכולוגיה... בדיוק דיברנו על
דימויים קטסטרופליים במצבי לחץ,
ואז הודיעו... שאבא שלו מת.
זה היה סרטן. הוא השתלט עליו...
ואני, שכבר לא הייתי קשורה, למרות שהיינו ביחד מהגן וגם היינו
שכנים וההורים מכירים! חשבתי לעצמי... איך? איך זה שזה קרה?
ואפילו לא ידעתי על המחלה.
צמרמורת עזה של עצב, בכי, כעס ובילבול עברה בי.
זאת היתה ההלוויה הראשונה שלי! ולא ידעתי מה לעשות...
חשתי שאני קצת לא שייכת, אבל אז... ראיתי אותו ואת כל המשפחה.
כולם בכו עד שכבר העיניים שלהם לא יכלו להיות יותר אדומות ממה
שהיו...
ורק האחות הקטנה (שהיתה בכיתה א' או ב'...) היתה מבולבלת
לגמרי.
עמדה ככה בצד ליד הגופה המכוסה תכריכים, מתסכלת על כולם בוכים,
ונשברת מבפנים.
הגיע הרגע הקשה... הוא אמר על אביו קדיש.
ואז שמעתי צעקות!!!
צעקות של בכי: "אבי! אבי כפרה עליך... אל תלך לנו אבי... אל
תלך!!"
פתאום פרצתי בבכי, ולא הצלחתי לעצור.
נחנקתי מרוב בכי... זה היה קשה לי מידי...
ואתה שם למעלה... כה גדול, וכה חזק (האומנם?!)
אז למה אתה לא עושה משהו??? תראה איך אנשים פה למטה סובלים.
ולך לא איכפת בכלל...
