אופיר, מאז שהלכת נשארתי בודדה. היית בשבילי כל החיים. אהבתי
אותך כל כך, ואני לא מדברת על אהבה בין בן לבת. אני מדברת על
חברות נפש, כזאת שלא מוצאים בכל מקום ולוקח מלא זמן למצוא
אותה. קשר כזה שאני סומכת עלייך בעיניים עצומות עם ידיים
קשורות מאחורי הגב. יכולתי לספר לך הכל וכך באמת עשיתי. אתה זה
שבאמת החזקת אותי בחיים, בלעדייך הייתי מגיע למקום שאתה נמצא
בו יותר מהר ממך.
כשהייתי מגיעה אליך אחרי "ריב" עם ההורים שלי תמיד הרגעת אותי
ותמיד טיפלת בי, עזרת לי ותמכת בי ונתת את החיים שלך בשבילי.
אני גם מוכנה לוותר על החיים שלי בשביל שתחזור אבל זה לא יקרה.
אופיר, במחשבות שלי אני עדיין עומדת על אותו גג ארור, מסתכלת
עלייך ואתה מחייך וצוחק. שניה אחת אני מסובבת את הראש, ואתה
כבר בדרך למטה; בדרך לתהום הגדולה שאין ממנה דרך חזרה. אין מי
שיעצור אותך כל הדרך למטה. זה היה כל כך מהר שגם אם היינו
מריצים את זה לאט היינו מפספסים את השניה הזאת ששינתה להרבה את
החיים.
אופיר, היית יחיד ומיוחד והצלת את החיים שלי. כמה שיחות נפש
היית עושה לי, כאילו הזמנתי פסיכולוג. היית טוב בזה, היית טוב
בהכל. כשעברתי לבית החדש שלי, עם ההורים החדשים שלי, התרגשת
יותר ממני. אני חושבת גם שניסית להסתיר שראיתי אותך בוכה בתוך
הלב בשבילי מאושר.
הבטחת לי שלא תעזוב אותי, אתה בעצמך אמרת את זה. קשה לי,
אופיר. קשה לי שאין לי על מי לכעוס, שאין אשמים בסיפור הזה
והכל זה צחוק הגורל. אחרי שזה קרה חיכיתי לנחמה שלך, הנחמה
שהייתה באה כל פעם שמשהו נורא היה קורה לי, אבל כמה שחיכיתי לא
באת. על אותו הגג אני עומדת המומה, לא מצליחה להביע שום רגש.
אפילו תפילה לאלוהים שפתאום התחלתי להאמין בו לא הצלחתי
להוציא. הכל נהיה שחור, הכל נראה כמו חלום-סיוט שעוד שניה אני
מתעוררת ממנו. הגרון שלי נחנק מרוב דמעות שלא יכלו לצאת. כל כך
כעסתי על העולם, לא היה לי על מי לכעוס. העולם לקח לי את הדבר
הכי חשוב לי בחיים - אותך.
אופיר, לימדת אותי שהחיים זה מתנה ולכן אני נשארת כאן. רק
בשבילך אני מתמודדת עם החיים האלה, רק למענך; אחרת, כבר מזמן
הייתי בורחת למקום שאתה נמצא בו. גם כשאתה לא נמצא איתי פיזית
אני יודעת שאתה כל הזמן מלווה אותי. אתה ממשיך להגן עליי מכל
הרוע של העולם האכזר הזה. אתה נשארת ותישאר הידיד הכי טוב שהיה
לי אי פעם.
אוהבת לנצח נצחים,
ליטל.
