כל השבוע האחרון היה אפור. הרגשתי איך הפנים שלך מתקמטים למראה
מדי העבודה אותם אני לובש בבית בין השעות אחת ארבעים וחמש
לשתיים ורבע, שעות ההפסקה שיש לי מהעבודה.
אבל למי זה כבר משנה, הא? בין כה וכה אף אחד כבר לא מאמין לי,
על  דפיקות הלב, ההזיות, החלומות בהקיץ, גם על הפנים לא
יאמינו. "אז למה לא אמרת?" שאל השען המתלקק בקולו המתנשא. לא
ידעתי מה לענות לו, באמת לא יודע למה לא אמרתי לאף אחד. בעיקר
לאמי, שהחליטה השבוע לבקר ביום שלישי לפנות ערב, כשישנת, וזה
גם נראה לה קצת מוזר. "בשעה כזו? נו, מילא". בסוף אמרתי לו שלא
רציתי להבהיל אף אחד.
פעם הרגשת, שרק עכשיו את מבינה מה אנשים כאלה או אחרים חושבים
עליך? שפתאום, בבת אחת, קבוצה של אנשים נתפסת אצלך שונה
במחשבה, בכל אופן, זה מה שקרה לי השבוע. משוגע?!
בזמן שקראתי בעיתון על קבוצת ילדים שבאמצע משחק הוקי נדקרו
ומתו, התחלת לצעוק במטבח, שוב חולמת בהקיץ, לי זה דווקא נשמע
יפה, עשן... לא רואים הרבה... יש דרך ועצים... תעלת מים בצד
הדרך... ציפור גדולה מצייצת... אבא יושב על שמיכת פיקה ואוכל
עוגיות... ניגשת לאט... מתיישבת לידו... ממששת את הפיקה - כמו
ואפל רך... כמו ואפל רך. "- מה את צועקת?" שמתי לב שנבהלת ולא
ידעתי שאת שוב מוטרפת בחלומותיך, אז "סליחה שצעקתי, לא ידעתי
ששוב את... אה... זה" אמרת שכן, חיבקתי אותך "נהיית עייפה?"
שאלתי, אמרת שכן, הכנתי לנו קפה אבל לא יצא טעים, משהו מעוות.
והלכנו לישון.
לא אוכל אף פעם, אני לא יודע אם צריך עוד, לסלוח לך על השבוע
האחרון. למרות ששום דבר לא היה לגמרי באשמתך. אוכל אבל לסלוח
לך מעט, אני מקווה שזה יועיל. על דברים שאספר או שסיפרתי עד
כה, אני סולח, על כל השאר לא.
אם כן, צריך אני לספר על דפיקות ליבך, על דפיקות ליבך
האימתניות, המאיימות להתפרץ מגופך החוצה ולמשוך את הלב איתם
כאילו אומרות לי לעזוב אותך, כאילו אומרות שאת מפלצת. הזמנתי
אמבולנס. עד שהאמבולנס הגיע הכל עבר. ואז שוב, שוב הזמנתי
אמבולנס הפעם כבר הספקנו להיכנס אליו ובחצי הדרך שוב עבר.
הרגשת כחדשה, הרופא אמר שמעולם לא ראה דבר כזה ושיחרר אותך, גם
כן היה לו עוד יום קשה אחר כך בערב, אני לא מקנא בו, על מה
שראה כשחזר הביתה מותש, שרוע ללא חיים על ספתו בסלון.
זוכרת ששלשום הזית שאת חתול וחתכת לי הבטן וצעקתי? אז היום
בהלוויה, יהודה דיבר איתי ואמר ששמע צעקות מאזור הבית שלנו
ושאל אם זה קשור, אז אמרתי לו שלא שמענו כלום ואני חושב שגם
יצאנו בעצם באותו יום. אני מקווה שלא שם לב להזעת היתר שהזעתי
באותן שניות, חוץ מזה, מותר לי היום להזיע.
היום בבוקר, נכנסת לחדר השינה והערת אותי כשאת שופכת חלב לפי
הפעור ומצווה עלי לשתות אותו. "השיגעון שלך עובר כל גבול!"
צעקתי כשכולי מלא חלב, החלב היה חמוץ, עמד בחוץ משלשום.
על מה שקרה בחדרנו אחר כך לא אסלח לך, וגם לא על מה שקרה
במקלחת. אחר כך בבית הקברות בכיתי, את שתקת, הורידו אותך לאט
לאט לחושך הנציחי, ניתן היה לחוש שליבך לא הותאם לגופו, אם היה
דופק ודאי יכול היה כבר לצאת.
עכשיו יורד שלג והכל נקי. השבוע הבא יהיה לבן.