הסיפור הזה נובע מתוך רגעים עמוקים של שעמום, רגעים שאתה פשוט
שוקע בתוך המחשבות שלך כי אין לך משהו יותר טוב לעשות בחיים.
סיפור שאתה אפילו לא יודע על מה הוא ואתה פשוט משרבט על הדף
המון מילים שיוצרות משפטים פסקאות וסיפור בסופו של דבר.
אז אני לא יכולה לומר/לכתוב על מה הסיפור כי אני בעצמי לא
יודעת ואם הוא יהיה משעמם אז סליחה אבל בכל מקרה תיהנו!

שמוליק עמד בפינה מחכה, הוא חיכה בשקט ולא ידע מה עומד לקרות,
הוא לא ידע שעוד מעט יקרה משהו שישנה את חייו.
לפתע הוא שמע משהו, היה זה קול של מכשיר טלוויזיה, הוא הבין
שהוריו צופים בטלוויזיה וכנראה יצטרך לחכות בפינה עוד כמה
זמן.
אז הוא ישב וחיכה ובאותו הזמן חשב לעצמו איך יוכל להסביר
להוריו את הטעות המרה שעשה, הוא חשב בלבו: "אם אומר את האמת
יכעסו, ואם אשקר גם יכעסו, אמנם הורי אינם פרימיטיביים אך יודע
אני שזה מעשה שלא יסלח" .בעודו חושב נכנסה פתאום רבאב אחותו
המאומצת (כפי שהבנתם היא הייתה ערבייה), היא שמה לב שמצבו
מדוכדך וירוד ולכן ניגשה אליו ושאלה אותו מה קרה, והוא כאח
תמים ואוהב הסביר לה הכל בפרטי פרטים מוודא שהוא לא שוכח שום
פרט: "זה אני הייתי" הוא חזר "זה אני, אני עשיתי את זה אבל לא
התכוונתי חשבתי שלא יגלו, שלא ישימו לב..." הייתה שתיקה לרגע,
אני חושבת שאפילו הטלוויזיה נחלשה, רבאב הביטה בו במבט מתחשב
ואמרה: "אל תדאג הכל יסתדר בסופו של דבר, אני אעזור" בפעם
הראשונה בחייו הוא שם לב למבטא הכבד של רבאב וזה הפריע לו, הוא
לא ידע למה אולי זה בגלל שהוא התרכז כל כך בדברים אחרים ורק לא
במקרה הנורא הזה...

לאחר כחצי שעה נשמעה קריאה מהסלון "שמוליק בוא הנה" היה זה
קולה של אימו הוא ניגש חושש ומהסס אך ניסה בכל כוחו להסתיר את
זה אבל הוא לא הצליח הוא הרגיש שבכל רגע הוא ישבר הוא הרגיש
שהוא כבר לא יכול יותר אבל הוא המשיך לצעוד קדימה בראש מורם
ובגב זקוף!

כשנכנס לסלון הוא מצא את אביו יושב על הכורסה בעצבנות ומחכה,
אימו ישבה גם היא והביטה לו ישר בעיניים.
לאחר רגעים של שתיקה שלומי התיישב ניסה לחייך והתחיל לבכות:
"זה אני אבל לא התכוונתי מה אני אעשה אני לא יכולתי להתאפק
פשוט לא הצלחתי אני מצטער אעשה הכל כדי לפצות על זה כל דבר רק
תאמרו לי מה..."
אמא ואבא הביטו בו ושתקו לרגע אמא הבינה אותו ונראה היה כאילו
התרככה במקצת אך מיד נתמלאה כעס שוב.
אבא ביקש ממנו להסביר מדוע קרה המקרה ושמוליק מהסס במקצת החל
לדבר: "אני... אני... הלכתי לבית ספר כרגיל בלי שום כוונה
למשהו מיוחד ופתאום ראיתי אותו, כמו בכל יום הוא ישב שם כמת לא
זז ושמונה שקל בידו מחולקים ל- 4 קבוצות 2 שקל בכל קבוצה אבל
משהו נראה בו שונה, לא הייתה לא את הסיגרים כמו תמיד והוא נראה
עצוב יותר מבכל יום".
המשך אמרה אמא כשמתחילה להתעניין אך בקרירות שהפחידה את
שמוליק.
שמוליק המשיך ואמר: "עצרתי מולו ובדקתי אם אני סתם מדמיין או
שהוא באמת היה עצוב לפתע הבחנתי בדמעה שהחלה לזלוג מעינו
השמאלית ניגשתי בהיסוס ושאלתי אותו מה קרה הוא אמר ששוב היה קר
בלילה והוא לא יכל לישון אבל לא חשבתי שזו האמת, שאלתי אותו
שוב אבל הוא לא ענה, נגעתי בו, הוא היה קר כקרח לרגע חשבתי
שהוא מת אז נגעתי בצווארו בשביל לבדוק אם יש דופק" הוא הפסיק ,
הבחנתי ששמוליק הפסיק לבכות אבל החל לרעוד כנזכר במקרה , עיניו
נדדו הרחק ונראה היה שבכלל לא היה מרוכז.

הוא המשיך: "השכבתי אותו על הארץ, אני באמת לא יודע למה אבל זה
פשוט נראה לי לנכון, שמתי לב לשרשרת על צווארו שאלתי אותו מה
זה והוא ענה מאישתי ז"ל. אמרתי שאני מצטער הוא השתעל ונחנק,
נבהלתי לא ידעתי מה לעשות וברחתי משם.
כשחזרתי מבית ספר ראיתי אותו באותו המצב, שוכב, אך הפעם הוא
אחז בשרשרת הסתכלתי מאחוריו ראיתי את הבניין של רחוב עמינדב אף
פעם לא הבחנתי בו.

שאלתי אותו מי גר שם הוא אמר שפעם הוא ואישתו גרו שם אבל אז
גירשו אותם.
לקחתי ונכנסנו לבניין דפקנו בדירה הישנה ופתחה לנו את הדלת
גברת אחת, ביקשנו להיכנס והיא נתנה לנו , נכנסנו וראיתי שעיני
הקבצן נתמלאו אור, שמחתי בשבילו.
חזרנו בחזרה לרחוב והוא אמר תודה חייכתי ואמרתי בבקשה. הוא נתן
לי שקית קטנה חומה, שאלתי מה זה והוא אמר שזה אבקת סוכר.
אמרתי תודה והתחלתי לחזור הביתה" הוא לקח נשימה עמוקה והמשיך.
"ראיתי את אמיר גל ויונת בדרך ושאלתי אם הם רוצים קצת אבקת
סוכר, הם לקחו הכל וקצת הצטערתי אבל אחרי כמה רגעים הם החלו
להקיא, שאלתי אותם מה קרה אבל הם לא שמעו אותי.
נבהלתי וברחתי בחזרה לבית הספר קראתי לאחות אבל היא לא הייתה
שם וכשחזרתי חזרה הם היו על האדמה... ירוקים.
הבנתי שזה לא היה אבקת סוכר זה היה סמים.
רצתי מהר בלי להפסיק פשוט רצתי ורצתי עד שלא יכולתי יותר".
אמא ואבא ישבו שותקים לא יודעים מה לעשות, שמוליק ישב בצד
מכווץ בתוך עצמו, שותק הם ביקשו ממנו ללכת לחדר.
באותו הערב שמעתי רק בכי, שמוליק ישב ובכה כל הזמן.

כשבוע לאחר מכן נאסר הקבצן ושמוליק יצא חף מפשע אך כעונש הוטל
עליו לעבוד.
הוא מצא עבודה לא רעה והאכיל היפופוטמים, הוא פגש שם מישהי
קראו לה שלומית היא האכילה פרות.
הם נהיו חברים אך שמוליק זכר:
לעולם לא לאכול אבקת סוכר!!!

הסיפור מוקדש ל: ליאה, מאיה, ארז, טל, עדי ואודליה וכל מי שיש
לו פה בדיחה פרטית שהוא בטח שם לב אליה!!!


מאת: טל כהן!!!