געגועים מסוכנים, הם מפתים ומעציבים.  הם פולשים וחודרים ואתה
ניזון מהסם הממכר, המשכר, מתמסטל קצת ונוחת חזרה, נוחת.  

צריך אולי קצת לאסור אותם, את הגעגועים, לפי החוק או אולי סתם
בצנצנת.
הם קצת כמו ג'יני כזה שיוצא משם ושואל מה בא לך, ואתה חוזר
בשנייה למה שהיה טוב. אתה לא יכול להתגעגע למשהו שהוא לא.

להתגעגע זה גם להישאר. זה לא ממש להמשיך הלאה, אבל קשה שלא.
אתה תמיד תאהב אותה וקצת קשה לוותר על זיכרון כזה שמעלה לך
חיוך קטן בפה וענק בלב. הזיכרון - פנים רבות לו, לעיתים זיכרון
פיפיות.

מתגעגע ויודע שזה משחק באש. מכבה ומדליק, נשרף קצת וממשיך. קצת
פירומן וקצת כבאי וקצת צופה וכותב וחושב ואוהב להמשיך הלאה. זה
לא קל. זה לא יכול להיות קל. זה קצת כמו לאבד אלבום תמונות
שמסמל תקופה שלמה בחיים, רק שהתמונות שם היו חיות ועדיין
נושמות.

אתה יודע איפה האלבום ואתה לא ממש רוצה להציץ בו כי מייד
תתגעגע. אתה כן רוצה לטרוף אותן ולעבור תמונה תמונה, להיזכר
בריח, במגע, בלחישה, במבט.

אתה רוצה געגוע לגעגוע. כמו תמונה של טלוויזיה בתוך טלוויזיה
בתוך טלוויזיה וחוזר חלילה. עד שהיא כל כך קטנה ורחוקה. קטנה,
קטנה, קטנה אבל עדיין בהישג יד.

געגוע קרוב אבל רחוק, אתגעגע אליך.