אני תמימה? יכול להיות....
זה רע? אולי כן ואולי לא....
למה אני לא תופסת את החיים האלה בעולם הזה?
שיחה עם ידיד גרמה לי להבין/לחקור יותר לעומק את מה שאני רוצה,
מי אני ומי אלה כל האנשים האחרים בעולם.
ולמה אנשים מצליחים להבין את מה שאני לא.
איך זה שלהיות תמימים יכול לפגוע? באיזה שלב באבולוציה הוחלט
שהחיים חרא?
אני ממש לא מצליחה להבין את "הזיוף" שיש באנשים, שרק בעזרתו
אפשר לשרוד. או לפחות זה מה שטוענים...
איך זה שאיכפת לי כל כך מכולם ויש כאלה שלא איכפת להם מאף אחד
חוץ מעצמם?
באיזה שלב בחיים בן אדם מתחיל לחיות בגישה כל כך מגעילה של
אגואיסטיות וחוסר הבנה.
כשאתה ילד אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה ולא ישפטו אותך, למה
ככול שאתה מתבגר כולם מתחילים לחשוב שאולי משהו לא בסדר איתך.

סוף לתמימות? אני לא חושבת... אני חושבת שבכל אחד יש מעט
תמימות. אנשים לא מראים את התמימות כי תמימות הופכת אותך
לפגיעים. אבל למה זה ככה?
למה יש דברים שלא מדברים עליהם או יש דברים שלא עושים? מי קבע?
החברה? למה? למה אסור לבן אדם להיות עצמו בלי שאנשים יחשבו
שהוא לא בסדר? אני באמת לא מבינה.
"מעט מאוד אנשים באמת רוצים בטובתך" , "תסתכלי איך בדרך כלל
אנשים הורסים לאחרים". זה ציטוט של ידיד שלי.
וכמו שאמרתי קודם, אני תמיד מנסה לעשות הכל לטובת החברים שלי?
אני היחידה? והוא אמר לי "זה אף פעם לא ככה כי את אף פעם לא
זוכרת מתי את עושה רע לאנשים..." הוא טען שהתפיסה שלי היא
תפיסה עיוורת, שאני מזיקה בדיוק כמו כל אחד אחר. (הוא לא דיבר
עליו הוא דיבר על העניין בכלליות). גם טען שאני לא שמה לב לזה
כמו כל שאר התמימים. כל העניין נורא מבלבל אותי. אני באמת לא
מבינה...
איך שאנשים מכירים אותי זה לא ממש אני... יש בי כל כך הרבה
שאני פשוט לא רוצה שיראו...
אני אולי תמימה, אבל אני יודעת טוב מאוד איך דברים אמורים
להיות ואיך אמורים להתנהג... יש לי פשוט קטע שאומר שאני לא
מסכימה עם כל זה...
יש לי דעות שונות בקשר להמון דברים (לא יודעת אם זה טוב או
רע)
אני בן אדם שאוהב לדבר... על הכל עם אנשים... (שוב לא יודעת אם
זה טוב או רע)
אבל ככה אני...
ואני יודעת שאני נפגעת בגלל זה בקלות. ואלי זה לא שווה את זה
אבל...
אני לא אוהבת את "הזיוף", כמו בספר "התפסן בשדה השיפון" הזיוף
בעולם זה מה שהורס אחד אחד מאיתנו מבפנים... ואולי חייבים את
הזיוף הזה לא יודעת... מה שאני יודעת שבסוף הספר הוא בבית
חולים פסיכיאטרי, בגלל הגישה שלו. בגלל שהוא רצה להשאר ילד
לנצח (הולדן הגיבור בסיפור). אני יכולה להשתגע בנסיון להבין
וזה פשוט לא נתפס...
ידיד שלי טען שיכולים לנצל אותי בגלל התמימות. הוא אמר שגם הוא
תמים אבל יודע להסתדר עם זה כי הוא מסתכל מסביבו
וככה חוקר אנשים ו"משתפשף" בהם (לא ממש הבנתי את הכוונה שלו
בזה)...

אז אני שואלת האם החיים באמת חרא ופשוט הגיע זמן להכיר בזה?