אני זוכר שהלכתי אליה באותו הערב. כבר היה חשוך, והרגשתי הרגשה
קצת מוזרה כזאת. קצת מעורער. זה קורה לי לפעמים, ואני אפילו די
אוהב את זה. בכל מקרה, היא גרה בבניין דירות מאוד גבוה ומאוד
יפה ככה באמצע ת"א, וכמה שניות לפני שדפקתי על הדלת. יצא לי
להתבונן קצת מסביבי. הקירות היו לבנים עם אור עמום כזה, וכל
מיני איורים קוויים מתנוססים להם. כל הדלתות נראו בדיוק אותו
הדבר. עשויות מעץ מלא. מאובק כזה ישן. ההרגשה הייתה מאוד שונה
מבדרך כלל. זה היה קצת כמו איזה סרט ישן, רק שפה הצבעים היו
מאוד בוהקים, ומאוד ברורים לעין. אבל לא התעמקתי בזה יותר מדי,
ככה זה כשאתה עומד להיכנס לדירה של בחורה שאומרת לך כבר שבוע.
שאם היא לא מקבלת קצת עוד מעט היא תשתגע. אין צורך לומר שהגעתי
בדיוק בזמן, ואפילו היה לי איזה זר ורדים תחוב מאחורי הגב.
"ליאת?". "ליאת את שם?". "ליאת אני הולך..", שיקרתי במצח
נחושה. "לא חכה רגע!", נשמע קול צועק, כשהדלת נפתחה במהירות
ולעיני נגלתה בחורה שחרחורת מדהימה עומדת במפתן הדלת נוטפת
מים, כשמה שיהיה בעתיד זיכרון רחוק על ריצפת חדר השינה מכסה
אותה בנדיבות. "היי! אני מזה מצטערת, הייתי במקלחת. אבל לא
נורא, אני כבר אפצה אותך אחר כך...". לליאת תמיד היה פרצוף
שובב כזה, ילדותי. שכשהיה עולה עליו חיוך לא יכולת להתאפק
והיית חייב לחייך בעצמך. נכנסתי אחריה מחייך כשכל מה שאני יכול
לחשוב עליו זה כמה שטוב לי עכשיו בחיים, וכמה שאני אוהב את
הבחורה הזאת. ליאת הייתה כל מה שתמיד חלמתי עליו, ואפילו שאולי
ככה היא חשבה. לא רציתי אותה רק בשביל לשכב איתה. בגלל זה גם
הבאתי איתי את הזר. בכל מקרה, ליאת הלכה לחדר ללבוש משהו למורת
רוחי, ואני התיישבתי לי בסלון שלה שהיה מעוצב בסגנון עתיק
משהו. רגל אחת שלי מונחת על השניה, וזוג עיניים בוחנות משוטטות
בחדר בסקרנות. העיצוב היה מיוחד, מלא בניגודים. דברים אקזוטיים
מכל העולם, מלא צבעים שהצליחו איכשהו להשתלב כולם ביחד לאיזה
נופח אחד. אנחה קטנה יצאה מפי כשהתרוממתי בכבדות מהכיסא
להסתובב קצת בסלון. התקרבתי לארון הספרים שלה. בחיים שלי לא
הייתי חושב שיש לה כל כך הרבה ספרים, לא שאי פעם אפשר ממש
להניח משהו מראש על ליאת. אבל עדיין. "מפלצות עתיקות
במיתולוגיה". "דרקוני המים של פארגוואי". "סקירת החיים בימי
הבניים". שפשתי את זיפי הזקן שממשמש לבוא, מכוון שכבר עברו
יומיים מהגילוח האחרון, בתדהמה. "ליאת?...תגידי, באמת קראת את
כל הספרים האלה?". "מה?", היא אמרה. ואז החלה לצאת מחדרה. זה
היה בדיוק מה שהיית מצפה ממישהי כמוה ללבוש. סווצ'רט קרוע קצת
שגדול עליה בכמה מידות. ומכנסיים קצרים מתחת, שרק ביצבצו לרגע.
הורסים את האשליה שאין מתחת לחולצה שום דבר. באותו רגע, הדבר
היחידי שרץ לי בראש. זה כמה שאני שמח שאני יכול פשוט לתפוס
אותה ולהתחיל לנשק אותה, כאן ועכשיו. אבל במקום זה, הדבר
היחידי שיצא לי מהפה היה. "ואני לתומי חשבתי שאנחנו יוצאים
למסעדה הערב...". "מה.." היא אמרה בקול מתגרה. "אני רק חשבתי
שאנחנו נתחיל עם הקינוח". תוך כדי שהיא מחייכת אלי במן רשעות
כזאת ששמורה רק לבנות המין השני. "לא, האמת שפשוט אין לי כח
לצאת היום. אז חשבתי שסתם נראה היום איזה סרט או משהו.". ואני,
מסתכל עליה בעיניים אוהבות. אני יכול להגיד לה לא. אז ישבנו.
הסלון שלה באמת היה מרהיב. ארון ענק ושחור, מלא דברים וספרים
כשבמרכזו הטלויזיה, ומולו יושבת ספה לבנה- אפורה ושני כורסאות
בצדדים. ובאמצע שולחן זכוכית עם חריטות אפריקאיות. היה קשה לא
לחייך כשאתה בבית של ליאת. היא הייתה כל כך מיוחדת, שלא פעם
חשבתי שאלוהים בעצמו יצר אותה. מצחיק איך שהדברים מתגלגלים
בעולם בסופו של דבר. בנתיים, כבר שכחתי מהספרים. והייתי שקוע
די טוב בליאת. שהייתה שקוע בכוס היין השלישית. כשהיא טורחת טוב
טוב לציין שהיא רק משתכרת כדי שיהיה לי יותר קל להכניס אותה
למיטה. אני, שמחכה כבר כמה חודשים טובים מאז שנפגשנו בפארק.
יכולתי רק להסתכל עליה בחיוך, שאפילו אם רציתי לא הייתי מצליח
להוריד, זה היה כמעט בלתי רצוני. ישבתי, או יותר נכון שכבתי
בנוחות על הספה. ליאת הייתה גם כן חצי שכובה עלי, ויכולתי
להרגיש אותה מבעד לחולצה העבה שלה, וזה היה מאוד נחמד. כל כך
נחמד, שהעניים שלי נעצמו לרגע בהנאה. ובטח גם היו נשארות ככה,
אם ליאת לא הייתה הייתה שמה לי ברך על הבטן ומחייכת תוך כדי
שהיא נושכת את השפתיים. "בחורה רק נשכבת עליך לרגע, וכבר אתה
חושב שאתה בגן עדן, הא?...". חייכתי חיוך שרמנטי. "חכה חכה, עד
שלא היית שם אל תדבר". רציתי להגיד לה משהו שנון וחכם, אבל
במקום פשוט שחררתי אנחה של כאב כשהברך עברה מהבטן לספה שליד
הרגליים תוך כדי מה שבטח יוביל לשיתוק אחר כך אחר כך במיטה
חשבתי. ליאת התרוממה מעלי. הקיפולים של החולצה האפרפרה השתנו
די בבת אחת, והערב שהיה די סהרורי עד לעכשיו. קיבל תפנית.
"עכשיו, עכשיו אנחנו עוברים לחלק המעניין של הערב...". חייכתי
חיוך ספקני משהו, ועברתי לישיבה בוחנת על הספה. אני מאלה שלא
אוהבים הפתעות בשני דברים. אוכל ומצבי רוח. לא של אחרים כמובן,
אלא שלי. אף פעם לא ממש הבנתי מה זה הדבר הזה שגורם לנו להרגיש
דברים שונים בזמנים שונים, ועכשיו כבר הרגשתי קצת קריר. קשה
להסביר את זה, במבט לאחור לפחות.

ליאת התרוממה כשחיוך ענק מכסה את פניה, והלכה לארון השחור.
אחרי דקה, היא הוציאה ממנו במאמצים קופסת עץ חומה וישנה שדי
התפלאתי שלא שמתי לב אליה קודם. "מה עכשיו?...מונופול?..".
ליאת רק חייכה והתיישבה לידי. "תראה, אני חושבת שאתה נורא
מיוחד. לא כל יום מכירים בחור כמוך, ואני לא רוצה לאבד אותך.
ככה ש..". "ככה שמה?", שאלתי. "ככה שאני רוצה שתבוא להיות
איתי.". "להתחתן את רוצה?", המילים יצאו לבד מפי. עכשיו ליאת
שמה את היד הנעימה שלה עלי. "משהו הרבה יותר בעל משמעות...".
לא הבנתי על מה בדיוק היא מדברת, והעניין נראה לי די מוזר.
מוזר במידה שכבר כמעט גרמה לי ללכת. כבר לא חשבתי על סקס,
וידעתי שהדבר היחידי שיכול להסיח אותי, או כל גבר אחר למען
האמת מסקס, זה פחד. כבר תכננתי להתרומם, אבל היד של ליאת
החזיקה אותי. כאילו מנסה להשאיר אותי לעוד רגע. הסתכלתי לה
בעניים מחפש להבין. הקול  של פתיחת הקופסא היה מוזר, כמו קול
של משהו חי שנושם אחרי אלפי שנים שהוא היה סגור. ואחרי שליאת
פתחה אותה, היא פשוט בהתה פנימה. נעמדתי מיד. "אוקי ליאת...די
נראה לי שעכשיו אולי זה לא הזמן התאים ביותר. אני חושב שאני
הולך". "חכה..חכה שניה!...אתה עוד לא יכול ללכת". הסתכלתי שוב
פעם במבט בוחן. "למה?". ליאת נרתעה קצת, ויכלו לראות את זה
עליה. אצלה אין חצאי דברים, אתה רואה הכל ומרגיש הכל. זה גם
אחד הדברים שאני הכי אוהב אצלה. אבל אז היא נעמדה. היא התקרבה
אלי בלחש, מחזיקה את הקופסא, ומסובבת אותה אלי בעדינות. "אני
דווקא חשבתי שתשמח...". היא נשכה קלות את שפתה התחתונה במעין
צורה מגרה כזאת שהיא ידעה שתמיד פועלת עלי. הצצתי בפחד לתוך
הקופסא המאובקת. ומיד לאחר מכן חיוך קטנטן עלה על פני כשבהיתי
בתדהמה בעותק של ליאת של הקמא סוטרה. "קניתי אותו בטיול
באפריקה לפני שנה....וגם סימנתי את מה שנראה מעניין", היא
אמרה. חייכתי, פתאם נזכרתי למה אני כל כך אוהב את ליאת.