"וביום השישי היה האדם לבדו. והוא האלוהים האחד והאחרון.
וכל חיות היער, וכל חיות הים הביטו מעלה וראו אותו.
האדם נשען על מרפקו וחשב וחיות היער נסו קדמה. והאדם קרא בקולו
העבה וחיות הים צללו מטה. ואין לאדם שום תשוקות כי רעדו, ואין
לאדם כל עניין. ואלוהים שהיה כבר עזב גם אותו ונשאר האדם לבדו
בגן.
ובערב האדם יצא לטייל, ושכח לסמן את דרכו. ובחיש הגיע, ערב ירד
על גנו ובחושך נשאר לבדו. האם ימצא את ביתו גם ללא שום סימון?
האם ביתו נשאר מאחור? ואם אין הוא רואה האם יש משמעות למהו
ואיפה ביתו?
ואדם התמוטט על אדמה רטובה בשלולית אדומה של דם. והרגיש בידו
יד אדם אחר, אך אינו רואה בחושך מי האדם.
ולפתע מגיח מבין השיחים אלוהים הגדול והרע. ומצביע אל אדם לועג
לו ושר, ואדם לא היה כה לבד מעולם.
מבין כל המינים נבחר הוא אדם, לחיות בצלם האל. ולבכות על אחיו,
ללמוד על בשרו, ולשכוח מאחור את ביתו.
ואלו חייו ומותו של אדם בסופו של היום השישי.
בכל יום יוולד מחדש עוד אדם וימשיך את דרכו של קודמו.
וישב ויחשוב ויבריח כל חיי, ויקרא בקולו העבה.
הוא יפול בכל ערב בקרחת של יער וישאיר שם שלולית אדומה.
בשביל שיוכל להגיע גם ביום שאחר כך למצוא את עצמו כגופה."