אתם יודעים מה?!? זה כואב!!! זה כואב נורא!!! כואב נורא לשמוע
מיליוני מיליונים של פעמים ביום שאת לא שווה כלום. בהתחלה
כשאמרו לי את זה צחקתי להם בפרצוף, איכשהו ידעתי שזה לא נכון.
לאחר מכן אחרי שעבר זמן, והם לא הפסיקו, והמילים הכאיבו עוד
יותר זה התחיל להשפיע, התחלתי לפקפק בעצמי ולא הייתי בטוחה אם
אמת או שקר הם אומרים. עכשיו, כשכבר אין דרך חזרה, אני מנסה
למצוא את המוצא, את ההרגשה הטובה שאולי תתן לי שמץ של תקווה
להאמין בעצמי ולחשוב שיש לי ערך, שיש ערך לחיים, אולם, אחרי כל
כך הרבה מילים שלכאורה לא פוגעות, אין לי שום תקווה ואין לי את
הכח לחפש אותה, התייאשתי - כל מה שנשאר הוא לעצום עיניים
ולהגיד "אין מה לעשות"! ולחכות, את הזמן הארוך או הקצר, אין
לדעת, אף אחד לא יודע, עד המוות. כשאני עוצמת עיניים אני בורחת
מבעיה שאין לה פתרון, לפחות לא אצלי. אני לא יכולה להתמודד עם
עצמי, אני מפחדת להבין מה אני חושבת ומרגישה, יותר נכון אני
מפחדת להרגיש, כל הרגשה לא משנה אם היא טובה או רעה מפחידה
אותי בגלל שעם כל הרגשות שקיימים אף פעם אי אפשר לחשוב באופן
אובייקטיבי, תמיד ישנה תחושה שמושכת אותנו אליה וגורמת לנו
להאמין במשהו, אך תמיד מתברר שהדבר או האדם שבו אנו בוטחים הכי
הרבה בחיים הוא שקר אחד גדול. יש הקוראים לו שקר האהבה, אך
מכיוון שאני לא בטוחה בקיומה של המילה, אני פשוט אקרא לו שקר
התקווה.
כשהם הולכים לישון, בני האדם בורחים מהמציאות לעולם החלומות
הקסום, בו הכל יכול לקרות, בו הם יכולים לשלוט בפרטים הכי
קטנים, ללא תוצאות, בלי לקחת אחריות, בלי לחשוב, אך הם לא
יודעים שתחושת האהבה היא גם מן סוג של בריחה מהמציאות. כשאתה
מאוהב אתה לא מציאותי, אתה לא מבין מי יכול לעלות בגורל אותו
חלום או חיזיון עליו אתה חולם יום ולילה, אתה מעלה בדמיונך
דברים, נזכר בעבר, חיי את ההווה ומדמיין איך יראה העתיד. בדרך
כלל הוא צבוע בורוד, לפחות במקרה שלי, עם הרבה תקווה, רוך
ואהבה. כואב לי להגיד את זה, אבל מניסיון ומסיפורים אותו חלום,
על העתיד המושלם, אף פעם לא מתגשם, הוא תמיד מתנפץ כמו גל
הנסחף אט אט אל החוף. כמו הגל שמחכה לחול רך ונעים כך אני
מחכים בתקווה לאהבה. כמו גל שתמיד מגיע לסלעים הקשים, הכואבים
שגורמים לו להתנפץ לרסיסים, כך גם מתנפץ לב כואב, שנשבר לאין
סוף חלקים קטנים, אותם אף אחד לא יוכל להדביק בשלמות חזרה. כל
פגיעה גורמת ללב האדם לאבד עוד חלק, לשנות עוד קצת את צורתו,
ולבסוף, לפעמים, כשהלב נשבר, הוא לא יכול יותר, והוא פשוט
מוותר, אפילו על הרצון לחלום, אפילו על אותה השמחה שבחלום, הרי
החלום הוא הדבר המושלם היחידי בחיים, אותו לא יכולים להרוס שום
מילה, מעשה או מחשבה. כשאדם מוותר על החלומות שלו הוא בעצם
אומר שאין לו בשביל מה להילחם, הוא נכנע ללחץ הטמון בחיים,
תזכרו אדם שלאחולם לא מחזיק מעמד.
אני יכולה להגיד בלב שלם, או לפחות עד כמה שלם שהוא יכול להיות
כרגע, שאני מחפשת את הדבק המתאים כדי לחבר בהצלחה את החלקים של
הלב שלי, אותם לקח לי הרבה זמן לאסוף. מישהו לקח לי אותם רחוק,
ואני לא בטוחה שכולם אצלי, אבל זה לא משנה, כי לא קיים כזה דבק
שיחזיק את הלב שלי הרבה זמן שלם. הדבק היחידי הוא החלום,
היכולת להכחיש את המציאות, אבל אצלי זה לא קיים יותר, אז מה
לעשות?! לוותר?! זאת מילה כל כך קשה... אני לא יכולה להבין את
המשמעות שלה.
אני לא שונה. אני ברחתי מהבעיה, עברתי, רחוק, אפילו שזה ריחוק
פיזי. הרי קיים המשפט "רחוק מהעין רחוק מהלב", שיניתי את כל
החיים שלי כדי שאני לא אצטרך להתמודד יום יום, אבל זה לא עזר,
הכל תמיד נשאר בתת מודע ולפעמים עולה על פני השטח, כמו היום,
כשהתקווה האחרונה התנפצה על צוק חשוף ושברה את אור התקווה
האחרון שנשלח מהלב שלי.
יש לי דפקט, להקשיב ללב, למה?! למה אני לא יכולה לשלוט בזה?!
אני חייבת לשנות את זה! הלב בדרך כלל נותן הנאה מהרגע, אך
לטווח הרחוק, הוא רק מכאיב ופוגע. בשביל מה הוא נברא?! למה אין
היגיון בלב האדם?! למה הוא פועל כנגד חוקי הטבע?! אין לי
תשובה, ואני בטוחה שלאף אחד על כדור הארץ הזה יש אותה ,ואף אחד
אף פעם לא יוכל לעמוד מול המראה, להיסתכל בהשתקפות שלו ולהגיד
שהוא מבין את מספורי הלב, את משמעות האהבה, התקווה והחלום, איך
הוא בא?! מאיפה הוא נוצר?! מה משמעותו?!
יש עוד משהו שאני לא מבינה: למה אותו כח עליון, לא יודעת את
שמו, או מה משמעותו -"זכר ונקבה ברא אותם", כאילו כולם מכירים
את הבדיחות על הטיוטה ועל יצירת האומנות, בטוח הייתה לו כוונה
אחרת, מטרה נעלה, שאותה הוא חשב שנוכל להגשים ולהבן, להבין את
מקור היותינו על הכדור שכביכול מסתובב?!
אולם, היש אדם שמרגיש את הסיבוב? או שאנו, כמו בימי קדם,
אומרים השערות בתור עובדות שלבסוף יתגלו כלא נכונות?! אין
לדעת... אני אישית חושבת שהמדע, עם כמה שהוא מדוייק ומבוסס,
הוא כלום חוץ מהשערות.
אני קמה יום יום כמו שכולם קמים, מעניין אותי לדעת איך אנשים
אחרים מרגישים, מה הם חושבים, הם יודעים איך יראה המשך היום
שלהם? או שהם כמוני, חיים בחוסר וודאות מוחלט, חיים את הרגע.
מה עדיף? לתכנן הכל מראש, או לחיות כל רגע לעצמו, לקחת
סיכונים?! אני לא יודעת מה כואב יותר, לחיות חיים משעממים, או
לבכות בגלל הסבל של הרגע שנגמר. איך לבחור בחיים המתאימים?!
בחיים שיגרמו לי להגיד פעם אחת ויחידה שאני אוהבת לחיות,
שיגרמו לי להסתכל החוצה מהחלון, ולא משנה מה לראות, שמש ושמיים
כחולים חסרי עננים או גשם, ערפל, אפור בעיניים, כי כששמחים, כל
דבר, אפילו הכי עצוב, נראה הרבה יותר טוב.
עדיך להישאר בלתי נראית או לנסות ולשנות דברים עם הסיכון של
עוד הפעם לצאת הנפגעת שקיים תמיד...

פעם ראשונה יש לי את האומץ לפרסם משהו כל כך אישי שכתבתי, הכל
בגלל מורה אחת לספרות שאמרה שלכל אני אישי יש אני אוניברסלי,
מקווה שיהיו אנשים שיוכלו להזדהות עם המילים הכתובות, המילים
אותן אני מרגישה בתוכי.