ביום שבו אעלם מכאן, ביום שבו סוף סוף אחליט לשים קץ לחיי,
באותו היום יערמו שבילי דמעות, דמעות של כולם.
כולם יבכו, אפילו הילד הזה שחושב שאני הילדה הכי דוחה שהוא
מכיר, אפילו הם שהרסו את חיי, אפילו דנה שלי שאוהבת אותי,
גם ההוא שפעם היה איתי, גם זאת ששונאת שנאת חינם, גם נאורה,
המורה, שכעסה עלי.
אבל רק אסף, אסף, אולי הוא יבין? אולי הוא יהיה שמח? אולי
יחשוב שטוב לי עכשיו? אולי יחשוב שעכשיו יהיה טוב לכולם?
רק אסף לא יבכה... הוא רגיל שנעלמים לו אנשים שהוא אוהב, רגע,
אני לא אחת מהם. הוא לא אוהב אותי.
הרסתי את חייו, אין לי בכלל הזכות לחשוב עליו עכשיו. אסור
לחשוב... שהמחשבות יצאו!
אבל המלאכים שלי שוב חוזרים ומדברים אלי, ואני? אני מרגישה את
אסף-ביניהם.
צמרמורת עזה עוברת בכל גופי, חותכת את האימה שעולה בי - המחשבה
הנוראית הזאת,
תמיד הוא איים "יום אחד אני אצליח, יום אחד אני אשים סוף לכל
מה שבאתי להתחיל"
אם אני אעלם אני אוכל להתאחד איתו. אני אתחנן למחילה, אני
מתגעגעת אליו כ"כ...
דמעה גדולה נוזלת מעיניי, אך איני מרגישה שזו היא דמעה רגילה,
אני רצה לעבר המראה ונחרדת למראה עיניי, הדמעה שלי אדומה.
עייני בוכות דם? הנפש שלי זועקת כ"כ?
היא צועקת עלי שם בראש, ואני מחזירה לה: "אז פשוט תהרגי אותי
כבר! למה את מחכה?" והיא צועקת בקול חזק יותר, מנסה להתגבר על
קולי שלי: "זה בסדר, אני סומכת עליך שתעשי את זה בעצמך", אני
מבינה שאיני רצוייה, נפשי נעלמת אט אט ובכוח המואט שנשאר בי
אני קוראת: "רק אל תצילי אותי אחר כך... רק אל תבכי ותצטערי,
זה יהיה מאוחר מידי!"
אני רצה לחדרי... נוטלת את הסכין הגדולה בידיי הקטנות. נחושה
בדעתי לגרום לכולם לבכות.
לגרום להם להצטער, להבין את הטעות שהם עשו. ובחוזק רב, בכוח
שהגיע משום מקום, אני חותכת את ידי במקום שאני יודעת שממנו
יורד הכי הרבה דם, בזמן שהחתך נעשה אני שומעת אותו מתקרב אלי,
אסף שלי לבוש בכותונת זהב, וכנפיים צחורות כשלג בשכמיו.
הוא קורא לי בקול רך ורוחני-של מלאכים, והפעם אני מבינה את
דבריו, והוא אומר "מלאך שלי", אני דומעת, אך הדמעות אינן דמעות
דם יותר, הן דמעות צחורות ויפות, עגולות ומדויקות, אפשר לחשוב
שאפילו משורטטות...
כאב חד מפלח את גבי וזוג כנפיים גדולות ויפות מזדקפות משם,
והילה גדולה וזוהרת מתנוססת מעל ראשי.
אך פתאום התמונה נעלמת... אני מרגישה נפילה חזקה, אני חוזרת אל
הגוף שלי ומוצאת את עצמי שכובה על הרצפה, מתייפחת מבכי, כשרק
המחשבה על המוות משתוללת במוחי.
והם? ממשיכים, מדברים אלי ומרגיעים אותי. אני מצליחה לראות את
דמותם, אך פניהם מטושטשים, רק פניו, של המלאך השומר שלי,
שסילקתי ממני. רק פניו נראות, וזורחות. וקולו הרך אומר לי
שעדיין לא הגיע הזמן ושהוא יחכה לי שם, כי מקומם של מלאכי-ארץ
עם מלאכי-שמיים. אני מבינה סופית שאני באמת מלאך. אני מבחינה
בכנפיים המשתרעות מאחורי גבי, אך אף אחד מלבדי ומלבד מלאכים
אחרים לא רואה אותם.. אני מבקשת ממנו רק דבר אחד, שייתן לי
לדבר עם השפן הגדול. כך אני קוראת לו מאז שהחלטתי שהוא לא
קיים.
אבל זה ממש מפתיע אותי. שנים על גבי שנים הדחקתי כל קשר איתו,
ודווקא עכשיו? מה פתאום נזכרתי בקיומו? מה פתאום אני רוצה לדבר
איתו?
אסף מפגיש בינינו, אני בוהה בו.
מסתכלת בעיניו עמוק עמוק, מאבדת את תחושת הזמן והוא משפיל
מבטו. עד שלרגע מבטו לא מצליח יותר להתחמק ממבטי ועינינו
נפגשות.
אני חותכת אותו עם עיניי ואומרת בקול סמכותי אך רגוע "איפה
היית?"
אך הוא מתפוגג.

אני מסתכלת על הטלפון בהיסוס.
מרימה את השפופרת,
מחייגת קידומת ועוד שבעה מספרים.
קול עונה, אסף. הוא חיי...
מנסה לדבר, מנסה, מנסה, מנסה אך שום דבר, שנייה לפני שהוא מנתק
יבבה נפלטת מפי.


"אלוהים?"