(נכנס אדם כבן 60 חיוך מאוזן לאוזן על פניו, משקפיו עקומים
קמעה, שרוכי נעליו לא שרוכים, שערו פזור, בגדיו זרוקים, ובכלל
מראהו הכללי מפוזר.
פניו של האיש זורחות עוד יותר כשהוא מתקרב לקצה הבמה כאילו
רואה בקהל חבריו.)
רוברט: שלום! נעים מאוד. שמי רוברט. (חושב רגע) דומני שאשתי
נהגה לכנותני רובי ואף זכור לי ש... (פתאום תופס עצמו) הו! אני
כה מצטער! לעיתים תכופות מדי ראשי מרחף לו ממני והלאה.
אני באמת נורא מצטער.  אבל אין זה חשוב.
אם כן, שמי רוברט, רוברט שטרום. (עומד עם חיוך רחב מביט בקהל
רגעים מספר ופתאום נזכר) פרופ' רוברט שטרום!
כן כן, פרופ' רוברט שטרום לשירותכם!
אתם כנראה תוהים למה החיוך על פני הינו כה רחב, הלא כן?
ובכן... (כאן עוצר עצמו ומנסה לזכור מה רצה להגיד) אה, כן!
אני, פרופ' רוברט שטרום, גיליתי כי אכן אלוהים קיים! (עוצר
מביט בקהל מנסה לפתח אווירת מתח ולאחר רגעים מספר ממשיך) אתם
כנראה חושבים אותי לזקן מפוזר שאיבד את שפיותו, האין זאת כך?
ובכן, לא.
דברי הינם אמת לאמיתה. (מחכה רגע)
אינכם מאמינים לי?
(חושב רגע ומחליט)
נראה שאצטרך לספר לכם את סיפורי למען תוכלו גם אתם לראות את
האמת כפי שאני רואה אותה.
אם כן, (כאן רוברט משתעל קמעה כאדם העומד לנאום) הכל התחיל
כשאיבדתי משקפי. אני ללא משקפי לא רואה דבר, לכן משקפי חשובות
לי מאוד.
בהתאם לסיבה הנ"ל ניהלתי חיפוש קדחתני למציאת משקפי, אך ללא
הצלחה מרובה. הרי כיצד אני אמור למצוא משקפי, כשאינני יכול
לראות בלעדיהם?!
כשסיימתי את החיפושים, וכמו שאמרתי קודם, ללא הצלחה נראית
לעין, הדירה נראתה כאילו עבר בה עדר חזירי בר.
וכמובן למזלי, בדיוק באותו הרגע חזרה אשתי מהמכולת.
עד היום אינני נהנה לחשוב על הבזבוז של המצרכים שהתנפצו על
הרצפה כאשר אשתי עזבה את השקיות שהיו בידיה, מההלם של מראה
דירתנו כפי שנראתה באותם רגעים.
אשתי מרתה הינה אשה מן הטובות בנשים, אך אף היא יכולה לאבד
סבלנותה כאשר פזרנותי מגיעה לשיאים חדשים.
הו רוברט, מה קרה הפעם? היא פלטה בקושי רב.
לאחר שהסברתי לה נראה היה שלא ידעה אם לצחוק או לבכות.
הרי הבאת אותם לתיקון אתמול רוברט, אינך זוכר?  ואז נזכרתי.
רק יצאתי להביא משקפיך מהאופטימטריסט וראה מה עשית לדירתי!
מוזר כיצד הפכה הדירה מדירתנו שלנו, לדירתה שלה.
לאחר סידור מפרך של הדירה שלה, פרשנו למטבח לכוס תה.
ואז, אז אמרה מרתה את הדבר אשר יגרום לי להתחיל את מחקרי
בעתיד!
אוי רוברט! שהאל ייקחני! אינני יכולה יותר עם פזרנותך.
כריאליסט ופרופ' מכובד לפיסיקה תשובתי הייתה כמובן, הו מרתה אל
תשתטי, לא קיים דבר כמו אל. והיא לא מתוך אמונה גדולה, אלא
מתוך עקשנות שנבעה מכעסה עלי אמרה: ובכן, למה לא? וכאן פשוט
עניתי שעובדתית אין זה יכול להיות ובכך גמרנו את שיחתנו
בנושא.
אך תשובתה העיקשת תבעה בי מן היסוס. האמנם אני טועה? האומנם
אכן קיים אל כלשהוא? (רוברט מסתובב בתנועה מהירה לאחור כאילו
מישהו קורא לו לחזור, מסמן עם עצבעותיו שיחכה, מסתובב חזרה
לקהל וממשיך)
ובכן היכן הייתי? אה כן! כמובן כפרופ' מכובד לפיסיקה לא יכולתי
להשמיע מחשבותי אלו, ולכן בלעתי אותן.
אך כאשר התחלתי להיות יותר מפוזר מכרגיל בעבודתי, דבר שהינו
נדיר בעיני עצמו, הבנתי שעלי לטפל במחשבות הללו בצורה כלשהיא.
אז עשיתי את הדבר שכל אדם מבוגר המכבד עצמו יעשה: הלכתי
לפסיכולוג.
דר' רוזנווסר קבע שמשבר גיל העמידה נפל עלי מעט מאוחר מן
הרגיל, ואמר שאין שום רע בכך שאצא ואחפש עצמי מחדש, כל עוד
אשמור על הדבר בגבולות הטעם הטוב.
אליו כבר לא חזרתי.
אני, רוברט שטרום, פרופ' מכובד לפיסיקה, אצא ו-אחפש עצמי
מחדש? מגוחך!
יום לאחר מכן מצאתי עצמי במרכז ללימודי קבלה, מקשיב קשב רב
להרצאה יוצאת במינה על מקורות היהדות.
וזו הייתה רק ההתחלה!
קראתי התנ"ך בכל גרסאותיו, את הקוראן, את הקבלה ושאר ספרי דת
שאת שמם כבר אינני זוכר. נדברתי עם רבנים, כמרים ממינים שונים
ושאר אנשי דת, ואף רקדתי פעם בפארק ציבורי כלשהוא, כבר אינני
זוכר איזה, עם כמה מחסידי הארי קרישנה.
כל אדם שהכירני ידע שכאשר חיפשתי תשובה לשאלה כלשהיא, אי אפשר
היה לעצרני עד שמצאתי התשובה, וכך היה גם הפעם.
דבר לא היה יכול לעצור את חיפושי אחר האמת!
(שוב רוברט מסתובב כאילו אדם קורא לו, הפעם מגיב:) נו, רק רגע
אדוני, תן עוד כמה דקות ואגמור את סיפורי (מסתובב חזרה לקהל
וממשיך כאילו דבר לא קרה).
ובכן, כמו שהנני בטוח שכבר הבנתם גבירותי ורבותי, למדתי רבות
על כל דת מכל סוג, את הפיסיקה כמעט והזנחתי לחלוטין.
מרתה העירה לי ללא הפסקה שאני נראה עייף, ובאמת הייתי מדוכדך
על כך שעדיין לא מצאתי התשובה. מצד שני מאוד נהניתי מהחיפוש
אחר התשובה.
תמיד נהניתי מהחיפוש. זהו החלק העיקרי בכל מחקר, החיפוש, אני
אף זוכר שפעם אנוכי ופרופ' וולד חקרנו את...(שוב תופס עצמו) נו
באמת הנני מצטער! אמרתי כבר שראשי מעט קל לפעמים, הלא כן?
(שוב מסתובב אחורה:)סבלנות אישי הטוב, מייד אתפנה אליך, אך תן
בבקשה לסים את הסיפור. (הפעם רוברט מסתובב לקהל מעט מבויש)
מצטער אנוכי לפניכם על ההפרעה, נראה שאצטרך לסיים סיפורי
במהרה.
ובכן, לאחר חקר מעמיק הגעתי למסקנה אחת ברורה: אין בכל הספרים
שקראתי ובין כל האנשים שעימם נדברתי הוכחה ברורה בתכלית שדבר
כגון "אל" קיים.
היאוש אפפני, היתכן שכל מחקרי היה לשוא? הייתכן ובאמת לא אמצא
תשובה לשאלתי כל עוד אני חי?
ואז זה נפל עלי! זהו זה! אם לא אגלה את התשובה בחיי, אולי אוכל
לגלות את התשובה (וכאן מדגיש את המילה) במותי!
ומשם כבר לא הייתה דרך חזרה.
ידעתי שהדבר שהנני עומד לעשות הינו דבר אנוכי לחלוטין.
אף שהיה למען הידע העולמי אין תגליתי תהיה יכולה לשמש אף אחד,
זאת כמובן במקרה ותהיה תגלית, מפני שכבר לא אהיה בינות החיים.
לכן היה הדבר שעמדתי לעשות אנוכי ולכן לא היה בכוחי לספר לאשתי
בפנים על רצוני. בקיצור השארתי לה מכתב שסיפר את כל מה שצריך
היה לספר.
עליתי על גג האוניברסיטה, מאחר ואם כבר עמדתי למות רציתי למות
בין משכילים כמותי, ו... (עוצר, מהסס קמעה) ו... קפצתי.
אם הנכם רוצים לשמוע מה קרה אז, אומר לכם את האמת, אינני
זוכר.
היה אור לבן ובהיר ואז, זהו...
התעוררתי בשערי גן העדן מוקף באור לבנבן שאפף הכל.
המקום היה היפה ביותר שראיתי מימי, ודרך השערים ראיתי גן אף
יפה מן המקום שבו עמדתי.
אך, הדבר אשר גרם לי להתרוממות הנפש הגדולה מכל הייתה העובדה,
כן אוזניכם שומעות נכון, העובדה שידעתי שהאל קיים!
קיפצתי בעליזות למשך... אינני יודע כמה זמן, אך לבסוף כשנעצרתי
עמד לידי אדם קטן קומה ומעט שמנמן, משקפיים על חוטמו, שהסתכל
בי במבט מעט מבולבל.
לבסוף שלח ידו ואמר: נעים מאוד, ברנצוויג. אני מבין ששמך הוא
רוברט שטרום?
פרופ' רוברט שטרום, עניתי, נעים מאוד.
תשמע פרופ', ענה ברנצוויג בנימה מעט מהוססת ישנה בעיה קטנה.
ברנצוויג הסביר שמאחר ולקחתי את חיי בעצמי, נאסר עלי להיכנס
לגן העדן, ועלי לרדת לגיהנום.
לאחר ההסבר היה עלי למלא מספר טפסים, הובלתי למעלית קטנה
ונשלחתי מטה.
(עוצר וחושב)
עכשיו אני פה.
אין זה גרוע כמו שהאנשים מספרים, ובכלל מאחר ובעצם לא ביצעתי
חטא של ממש, אלא רק חיפשתי אחר האמת, מרחמים עלי קצת ואף
נותנים לי הפסקות פעמים מספר ביום מ-ה... (מחווה עם ידו)
מקס, שהפריע כמה פעמים בזמן הסיפור, הוא בסך הכל אדם טוב, אוכל
אף לומר אחד מהיותר רחמנים, הוא בעצם מטפל בי בכלל לא רע.
ואני? (מנקודה זו מדבר בהתלהבות של ממש) אני שמח! גיליתי את
קיומו של אלוהים וזה מה שחשוב!
(שוב מסתובב ואומר) רגע מקס מייד אני בא.
(מסתובב חזרה לקהל מחויך כולו) רבותי, היה נעים מאוד להכירכם
מקווה אני לפגשכם שוב. (מדלג בעליזות לכיוון הקלעים) אני בא
מקס! אני בא!