אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי אותם, את הפעם הראשונה
שהקשבתי לעצתם, את הפעם הראשונה שהלכתי בדרכם.

הפעם הראשונה ששמעתי אותם הייתה כשהייתי בן 15, קיבלתי נכשל
בכמה מן המקצועות, למרות שלא הייתה לכך כל סיבה טובה, לא משנה
כמה ביקשתי מהם יפה והתחננתי אף אחד מהם לא וויתר, כולם השאירו
את הנכשל כמו שהוא. בדרך הבייתה שמעתי מעין קול: "אתה חייב
לנקום" הקול לחש. קול קטן ושקט, "כולם עושים לך את זה בכוונה"
הוא אמר בקולו המוזר והקטן. "אני מסכים, אתה חייב לעשות משהו"
קול קטן אחר אמר, אומנם זו גם הייתה לחישה אך הפעם הקול היה
שונה. "גם אני מסכים". "מוסכם מצידי" הקולות לחשו בראשי,
חיפשתי מי מדבר אך במהרה הבנתי שאיש אינו שם, הקולות בתוך
ראשי. לא האמנתי, לא רציתי להקשיב לדבריהם בהתחלה, לא רציתי
לעשות דבר רע, אך לאט לאט דבריהם נשמעו יותר ויותר הגיוניים,
הסכמתי גם אני איתם: אני חייב לעשות משהו. אבל השאלה היא מה,
תהיתי לעצמי. הם ישר מצאו תשובה, יותר נכון כמה תשובות. "תכה
אותם" לחש אחד. "תשרוף את בית הספר" אמר האחר. "תהרוס את הבתים
שלהם" אחד הוסיף. עשרות רעיונות נשמעו בראשי, חלקם מזוויעים
ואיומים אך חלקם התחילו להשמע לי הגיוניים, יותר ויותר
הגיוניים, אבל אחד מהם נשמע לי הגיוני יותר מכל, "תשרוף את בית
הספר". אהבתי את הרעיון, הוא נשמע לי מפתה ביותר.

למחרת כשהגעתי לבית הספר ראיתי שכולם מתאספים סביב כיתה אחת,
כשהתקרבתי ראיתי שהכיתה שחורה כולה, חלקה נפל וחלקים אחרים
נראים כאילו הולכים להתמוטט כל רגע. באותו היום למדנו בכיתה
אחרת, לאחר מכן תחקרו אותנו מי מאיתנו עשה את זה, כמובן שאיש
לא הודה. הרי זו לא הייתה אשמתו של איש, פרט לקולות הקטנים אבל
רק אני יכול לשמוע אותם, אני ולא אף אחד אחר.

מאותו היום הקולות ליוו אותי בכל פעם שהתרגזתי, כעסתי, בכיתי,
כל פעם שמישהו עשה לי משהו רע שמעתי אותם, לוחשים לי בקולותיהם
השונים, מציעים לי דברים, מייעצים, אם הזמן התחלתי יותר ויותר
להקשיב להם, למלא אחר הוראותיהם, הגעתי למסקנה שהם יודעים מה
טוב בשבילי, הם כבר ינהלו בשבילי את העניינים.

עד היום בו נתפסתי. מישהו ראה אותי בשעת מעשה, הוא הודיע
למשטרה והם באו ולקחו אותי. כששאלו אותי בתחקור למה עשיתי את
כל הדברים לא היה שם אף לא קול, אף לא קול קטן ומלחשש שיעזור
לי לענות והייתי צריך לחשוב בעצמי, התשובה היחידה שחשבתי עליה
הייתה: "זה לא אשמתי, אלה הקולות הקטנים, בגללם עשיתי את כל
הדברים האלה". כמובן שאיש לא האמין לי, לא משנה כמה הפצרתי בהם
וניסיתי לשכנע אותם באמיתותם של הקולות אף אחד לא האמין לי.

השופט החליט שאני לא שפוי, שאני צריך להיות במוסד סגור לתקופת
זמן בלתי מוגבלת. כשהוא הודיע את פסק הדין רציתי להגיד לו שאני
שפוי, אני שפוי לגמרי, אלה הקולות הקטנים שהשתגעו, לא אני. אבל
לא אמרתי, כי כל הקולות יחדיו הסכימו שלא צריך להגיד את זה.

ועכשיו הם לקחו אותי לכאן. חדר קטן, חסר דברים, חסר צבעים
והגרוע מכל שקט, שקט מדי. מספיק שקט בכדי שאני אוכל לשמוע את
הקולות הקטנים שבראשי בצלילות ובבהירות. ועכשיו כל מה שנותר לי
מחיי הקודמים הם הקולות, הקולות הקטנים והלוחשים.