הכאב של החתך לא היה כאב אלא יותר כצריבה.
צריבה שאמרה לה : ברוכים השבים הביתה, באמת חשבת שתוכלי לחיות
בלי זה? בלי הכאב?
היא החלה לבכות, שנה היא החזיקה בלי לחתוך ועכשיו היא חזרה
הביתה, לבית הכאב.
לא הייתה לה סיבה מדוייקת אשר עליה היא יכלה להצביעה, פשוט כל
העולם נופל על גבה, שום דבר לא מסתדר, הכל מתמוטט.
היא חזרה למקום שבו היא רגילה להיות.
מקום שלא משנה לאן תלך ומה תעשה, אף אחד לא ילעג לך.
המקום הזה, המקום שלה, תמיד יחכה לה ויקבל אותה בחום, כשהדם
יזרום.
היא תבכה והוא יהיה היחיד שיהיה שם בשבילה, יושיט לה סכין,
והיא תמיד תחזור אליו.
והיא תרגיש שוב בבית, בבית שלה, כמו עכשיו.
בבית הכאב.