ברגעים של תקווה לבין ייאוש, רסיסי מראה שמתנפצת.
איפה התקווה אם  מאחורי בכי של ילד את מסתתרת.
את הולכת ממני, שוב אני לבד.
את דמותך תפסתי כשראיתיך בורחת מחלוני לעבר רחוב חשוך.
בעלטה, הן נפגשות, נפשך ונפשי, רוכנות את ראשיהן בכניעה.

מה שלומך?! היא שואלת.
לבושת גלימה, כמו מלכה את ניגשת. פונה אל נפשי העירומה.
וזורם לו, שעון החול, ושאון ליבי.

פזמון:
מה צופן לו עתיד. כשעבר עוד אין לו
והוא קם ונופל כמו ילד קטן.
ואיך  עם כל המילים, אין מילה ששייכת רק לי .
ובכל יום, מלחמה, בלילות נופלות דמעות פצועות.
ואולי מישהו יבוא ויציל גם אותי?!


ברגעים שבין תקווה לבין ייאוש, שם תמצא אותי
לא צוחק, לא בוכה... שותק
ובשתיקה שבין מילה למילה, מבוכה היא רק תירוץ
כי בין שניהם  עומד שם... אני.

פזמון 2:
ומה צופן עתיד לו. לעוד אדם סתמי
ואולי זה את, אתה, או אני
ואיך שוב כל המילים, כמו דמעותי, נעלמות.
ואיך יום אחד נשוב וניפגש, את ואני, בחלומות.