טיול של בית הספר.
את יושבת עם כל החבר'ה ואחד מוציא נרגילה. "עכשיו זה הזמן".
כולם מסתדרים במעגל מסביב לנרגילה והבעלים מדליק אותה.
מתחילים. את אף פעם לא ניסית. בעצם, את מעדיפה לא לנסות. זה
נראה קצת מגעיל עם הרוק של כולם וזה, אבל זה כולם.
מעבירים אותה בין כולם. כל אחד לוקח "שאכטה", חלק לוקחים
שתיים. שואפים, משאירים קצת בריאות ומשחררים. הגיע תורך. את לא
ממש רוצה, אבל זה כולם. זה מה שכולם מצפים ממך לעשות, כי את
אחת מהם, אז את לוקחת. רק שאיפה אחת. משתעלת קצת ונרגעת אחרי
כמה שניות.
עוד סיבוב ואת לוקחת עוד שאיפה. סיבוב שלישי- הפעם כולם לוקחים
שניים אז גם את. לא כי את רוצה, כי כולם מצפים ממך. עוד כמה
סיבובים והחבר'ה הולכים לישון. גם את.
מעכשיו, כל פעם שנפגשים עם החבר'ה ויש נרגילה- את לוקחת. בלי
לחשוב הרבה, בלי להסס הרבה- בכל זאת, זה מה שכולם מצפים ממך
לעשות.
מסיבה.
יושבים כל החבר'ה ומתחילים לפתוח בירות ולשתות. אחת אחרי
השניה.
פעם טעמת בירה, בבר מצווה של דני הקטן. לא אהבת את זה.  
"טעם של שתן" אמרת. אבל כולם שם במסיבה שותים. כל אחד לוגם
בתורו מהבקבוק הכתום הזה, ואת אחת מהם. והם מצפים ממך לעשות מה
שכולם עושים. אז את שותה. כנ"ל לגבי הסיגריות שבאות אח"כ.
"מתרגלים" את עונה כששאלת את עצמך איך את מתרגלת לדברים
המגעילים-מוזרים האלה. זה מתחיל עם "שאכטה" או שתיים לכל אחד
וממשיך לעלות- סיגריה לכל אחד. ולמי שמבקש ממש יפה- שתיים.
את מסתפקת באחת. בכל-זאת, זה לא בגלל שאת רוצה.

שבועיים אח"כ יש מסיבה בבית של אחד הבחורים. ההורים שלו טסו
לספרד והוא בן יחיד (מה שהיית מייחלת לעצמך), אז כל הבית
לרשותכם.
את הולכת, כמובן וכרגיל, יושבת עם כולם. הפעם יש קצת ליחשושים.
אווירה קצת שונה מהרגיל. אבל את עם החבר'ה ולא עושה משהו
שאחרים לא עושים. שוב המעגל הזה. את מצליחה ללכוד בזווית עינך
משהו מוזר. נראה קצת כמו... כמו סיגריה, אולי, אבל קצת שונה.
צורה שונה. ריח שונה. יותר מאוחר את מגלה שגם הטעם שונה. מאוד.
"חשיש" לוחש ההוא לידך בנימה יודעת. אבל כבר מאוחר מידי לסרב
וגם אם לא היה, ספק אם היית מסרבת. אחרי הכל זה מה שכולם
עושים. מה שכולם מצפים ממך לעשות. אז את לוקחת קצת מהג'וינט.
עוד, ועוד ועוד. לא מתבדלת. הרי זה מה שהם מצפים ממך לעשות.

יום שישי בשבוע שלאחר מכן יש עוד מסיבה. הפעם מסיבה סגורה. לא
כולם מוזמנים. רק חלק מהחבר'ה. רק מי שקיבל הזמנה. ואת קיבלת.
איך לא?את הרי עושה בדיוק מה שמצפים ממך. במסיבה יושבים קצת.
"מתמסטלים". כולם מתחילים להתמזמז. איכשהוא מספר הבנות זהה לזה
של הבנים. כל אחד תופס לו בת זוג, וגם את.
עולים לחדר שלמעלה. לא שזה ממש משנה, כל אחד הרי עסוק בעצמו.
את הדלת, מאותה סיבה בדיוק, לא מקפידים לסגור.
אתם מתחילים להתפשט ואת נזכרת: "מה עם קונדום?" לוחשת "מה עם
מה?" הוא שואל בחזרה. את מסתכלת סביבך. כולם כבר ערומים, אף
אחד לא עצר ולו לרגע וזה הרי מה שהם מצפים גם ממך לעשות.
"שום דבר" את מחזירה, ואתם ממשיכים.

כמה שבועות אח"כ את מגלה שהמחזור מאחר.
לובשת עליך משהו וזורקת "יצאתי!" לדני הקטן שרואה טלוויזיה
בסלון, כהרגלו. "לאן?" שאל, אבל את כבר בחוץ.
במהירות את מגיעה לבית המרקחת. לא מפסיקה לשחזר את כל המסיבות
האלה, בהם לא הקפדת על אמצעי מניעה הכרחיים.
"ערכה לבדיקת הריון, בבקשה" את מבקשת. המוכרת מסתכלת עליך במבט
מזוהה. מבט מבין כזה ומחייכת לעצמה בצער. את נותנת לה את הכסף
ויוצאת במהירות.
בדיוק אחת עשרה דקות אחרי שעשית את הבדיקה, את הולכת לבדוק את
התוצאה. את באמת מקווה שהתוצאה תהיה שלילית- את בכלל לא יודעת
מי הבחור ולא מכירה אותו וזה היה רק בגלל... רק בגללם, בגלל
שזה מה שהם ציפו ממך לעשות. ואת לא עשית את זה כי רצית, עשית
את זה רק כי זה מה שכולם ציפו ממך לעשות. אבל הם לא יצטרכו
לגדל ילד, לא הם- את.
אולי זו היתה המחשבה על זה ואולי הסמים והאלכוהול ששתו אתמול
כל החבר'ה במסיבה, ואת ביניהם, הם שגרמו לך להתמוטט ברגע שראית
את הפס הוורוד היחיד המציץ מהערכה וצועק לך- לא. לא הפעם.