משחק של "מכבי". הרגליים שלו חוזרות מהעבודה ישר לטלוויזיה,
מורמות אל השולחן. "יש קצת פיצוחים?", הוא שואל, מפהק בלי לשים
יד על הפה. הכנתי ארוחת ערב; צלי, תפוחי אדמה מטוגנים בבצל,
סלט עלי רוקט ועגבניות שרי, חלק משיעורי הבישול שאני לוקחת כדי
להיות דומה לאמא שלו. "פיצוחים?", אני שואלת, "יש אוכל! הכל
מוכן", חיכיתי לו שעה ארוכה, ערכתי שולחן, אפילו הדלקתי נרות.
אבל הוא, רק הכדורגל מעניין אותו. "תביאי לי צלחת לכאן", הוא
מבקש, "גם משהו לשתות". מה אומרים? אומרים "עכשיו", כדי שהאוכל
לא יתקרר לו והוא ירגיש שלא השקעתי הרבה. מכבה את הנרות. הולכת
להתקלח. כן, המים מנקים אותי מהיום הארוך. חופפת שער, מנקה
מאחורי האוזניים, מגלחת בית שחי, רגליים, שלא יגיד שאני דוקרת
אותו.
זה לא שאני לא מעריכה את הזמן שהוא משקיע בתחביבים שלו -
כדורגל, חדר כושר, אמנות הפיצוח של הגרעינים הלבנים, כל אחד
צריך שיהיו לו תחביבים. אבל מה ביקשתי בסך הכל? שישב לידי לחצי
שעה ויאכל עם סכין ומזלג ויאמר לי שאני משתפרת, ושהבית נראה
רומנטי באור הנרות.

כדורגל? זה בכלל כדורסל. "מכבי ת"א", הקבוצה הכי גדולה בכדורסל
הישראלי. יש משחק גדול, אתם מבינים, נקרע את בולוניה. נגיע שוב
לגמר, נהיה במתח, ניסע לעודד. מה אני מבקש בסך הכל? להגיע
הביתה ולהרים רגליים, לנוח, לראות קצת טלוויזיה, לפצח גרעינים,
הנאות קטנות מהחיים. אני עובד כל היום, משבע בבוקר על הרגליים,
בסופי השבוע היא מכינה לי מטלות - צריך לתקן את הברז במקלחת,
המים יוצאים בזרמים לא אחידים, צריך לתלות מדף, לצבוע את חדר
השינה פעם בשלושה חודשים, תכלת שמיים כבר לא אופנתי, היא לא
עובדת כשאני עובד, עומדת לידי ומכוונת, "המדף צריך להיות גבוה
יותר", "הגוון הזה נראה אפרורי משהו, אולי תערבב עוד לבן
בפנים?".
אני מאד שמח שהיא לומדת לבשל, לפחות זה. כבר שנתיים שאנחנו
אוכלים יחד ביצה אדומה, משהו שדומה לשקשוקה אבל יותר מגובש,
סופסוף צלי, תפוחי אדמה למרות שהם יצאו קצת שמנוניים ואיתרתי
קליפה שהיא שכחה לקלף, הרוקט קצת לא ברור, אבל נתפשר על זה
ונאכל, ממילא בשבת מבקרים את ההורים, אמא שלי תכין את העוף
המפורסם שלה.
לפחות גילחה את הרגליים, היה נעים לישון בלי דקירות קטנות בכל
פעם שהיא מתקרבת אליי.

 
אוקיי, כדורגל, כדורסל, מה זה משנה, העיקר שהוא בוחר לבלות את
הערב ברביצה, במקום לעשות משהו. יום חמישי בערב, מחר לא
עובדים, תקום ותעשה איתי משהו. הוא נאנח כשאני שואלת אם בא לו
לראות איזה סרט, נו, את החדש של יו גרנט. "די עם סרטי הבנות",
הוא אומר, מגרד את מפשעתו במהירות וחוזר למשחק.
לפעמים אני חושבת איפה הייתי עכשיו אם לא הייתי חלק מהזוגיות
הזאת. בטח הייתי חולפת בין מיטות, כמו פעם לפני שהתקבעתי עליו,
מאמצת לעצמי ריגושים עם גברים שונים, כמה דייטים וזהו, בדרך
כלל זה היה נגמר בגלל חוסר התאמה. לפחות היה עניין בחיים,
התחמקות מהשגרה, אף אחד לא היה זורק תחתונים בקביעות בחדר
השינה, אף אחד לא היה מרגיש חופשי להפליץ לידי, רק בגלל
שהאינטימיות ביננו מושלמת, בתיאוריה כמובן. אף אחד לא היה מבקש
ממני להפסיק לגהץ את כרטיס האשראי, או להכין לו קפה ולקנות לו
קצף גילוח. והיו סרטים, מסיבות, מסעדות, הכרויות. לא רביצה
פסיבית לחלוטין מול הטלוויזיה.

אני שונא שהיא עושה את זה. נעמדת מול המסך ומדברת על החיים
שלנו יחד. למה היא מרגישה צורך לדבר על היחסים שלנו כשמכבי
מובילה בהפרש צמוד? מונולוגים מהואגינה, זה מה שקורה כאן. בסך
הכל ביקשתי להירגע, לנוח. מודה שהיא צודקת, לפעמים נדמה שחסרים
לנו ריגושים במערכת היחסים הזאת. מדי פעם אני חושב מה היה קורה
אם לא הייתי מתחיל איתה, אחר כך מתאהב בה, בטח שוב הייתי מנתר
ממיטה למיטה, בחורות שלא אזכור את השם שלהן בבוקר, דייט אחד,
זבנג וגמרנו. מודה שנוח לי במצב הזה, הקביעות הזאת אולי משעממת
אבל נינוחה. כל כך שונא שהיא מתחילה עם ה"תרגש אותי - תשים
אליי לב" שלה. עם ה"אני משקיעה בך ובמערכת היחסים שלנו הרבה
יותר משאתה משקיע בנו". תירגעי גברת, אני איתך וזה מספיק. לא
צריך לנתח כל פרט קטן, במיוחד לא באמצע משחק חשוב כל כך. אחר
כך אני אבוא ואעשה לך נעים בגב, כמו שאת אוהבת.

יופי, הוא מתעצבן. זה טוב לפרוק הכל החוצה, אני חושבת שמערכת
היחסים שלנו צריכה להיות מושתתת על יסודות השיתוף - שישתף אותי
כשהוא עצבני, שיגיד מה מטריד אותו, שידבר על הרגשות שלנו. אמא
שלי תמיד אמרה שזה לא בריא להשאיר הכל בבטן, אבא שלי שתק 30
שנה ותראו אותם עכשיו, בקושי מדברים, הכל פעולות - תקנה, תעשה,
תבשלי, תכבסי, תלכי לפה, תעשי ככה וככה. וזהו, בזה נגמר
הדיאלוג שלהם. אני תוהה מתי לאחרונה אבא שלי אמר לאמא שלי שהוא
אוהב אותה, לא רוצה להגיע למצב הזה. כן, זה טוב שהוא מתרגז, זה
טוב שאני שופכת. אבל לעזאזל, אני חיה באשליות - הוא לא מרגש
אותי, לא שם לב אליי, לא עכשיו. לא ראיתי אותו מהבוקר וכל מה
שיש לו לומר זה "תירגעי". אולי אני פשוט אתיישב לידו ואצפה
במשחק, אראה לו שאני מתעניינת בשטויות שלו?

נפלא, היא נרגעה. התיישבה לידי כמו חתלתולה, עם הראש על הברך
שלי. חבל שהיא שואלת כל כך הרבה שאלות. מתי היא תבין שרביבו
הוא שחקן כדורגל? וכן, כדורסל זה רבעים, לא מחציות. גברת, פה
זה לא ערוץ האופנה ולא אכפת לי שצהוב הוא צבע שמסמל שנאה. אני
חושב שהיא נרדמת, העיניים שלה נפקחות ונעצמות שוב. אני נזכר
בפעם הראשונה שהסתכלתי לה בעיניים, זה היה... וואו, קליעה
מעולה. זהו, ניצחון בטוח, יאללה מכבי, תנו עוד שלשה שנסיים את
הסיפור במתיקות. נרדמה. אני סוחב אותה לחדר השינה. עכשיו מקלחת
ולישון. אני צריך להתגלח, מקווה שהיא לא שכחה לקנות לי קצף.

בסך הכל בסדר. כן, אני חייבת לציין שלפעמים הוא מפתיע אותי.
אתמול בלילה למשל, סחב אותי למיטה על הידיים, חשב שנרדמתי. הוא
הניח אותי על המיטה וכיסה אותי, אחר כך נתן לי נשיקה קטנה,
מתוקה כזאת, שמשקפת אהבה חסרת גבולות ורומנטיקה נפלאה. כנראה
שבכל זאת מערכת היחסים שלנו, גם אם היא רגילה למדי, יכולה
לפעמים להיות רעננה. היה יכול להיות הרבה יותר טוב אם הוא היה
משנה כמה מנהגים קטנים - למשל להשאיר את המקלחת כל כך מלוכלכת,
המגבת זרוקה על הרצפה, ספוגה במים, קצף הגילוח פעור לחלוטין,
אי אפשר להחזיר את הפקק למקום? לפחות היה לו ריח נעים כשהוא שם
את הידיים שלו סביבי ונרדם.

באופן כללי החיים שלנו טובים. לא צריך יותר מזה. קצת אהבה, קצת
אוכל, קצת טלוויזיה, תחושה של בית, מקום נעים יחסית לחזור אליו
בסופו של יום. נכון, יש דברים שמשגעים אותי, התלונות על כל דבר
קטן שאני עושה, חוסר ההבנה שלה בספורט, הפסיכו-אנליזה לגבי כל
עניין קטנטן, האוכל המשונה שהיא מכינה, הטעם שלה בקולנוע.
בסופו של דבר, אני אוהב אותה. בייחוד כשהיא שקטה.

נכתב יחד עם ליאור גלר.