אני רק בנאדם ואני מבינה את זה, ובני אדם לא יכולים להיות
מושלמים מטבעם - גם את זה הבנתי.
אבל אני - תמיד מנסה להיות הכי בסדר - הכי הכל - בלי חסרונות
ברורים לעין - כי זה עושה לי הרגשה יותר טובה.
רוצה שכולם יאהבו אותי - רק כי אני לא הכי אוהבת את עצמי.
מתגעגעת למי שהייתי אז, כשיכולתי להרשות לעצמי לעשות טעויות.
מתגעגעת להרגשה של להיות חופשית, ולעשות את מה שאני רוצה
לעשות, בלי לתת חשבון לאפ'חד.
במיוחד לא להם.
הם כל כך שקועים ברעיון שהם מצילים אותי מהרס עצמי - שהם פשוט
לא רואים עד כמה אני נפגעת בתהליך.
ואני - כמו מפגרת יושבת בצד - רואה הכל ועושה את עצמי לא
מתעניינת,
לא מתערבת במה שלא קשור אליי.
חושבת שאולי באיזשהו מקום וזמן - בעתיד הרחוק, או הלא -כל -כך
-רחוק הם יבינו עד כמה הם לא היו בסדר.
שבגללם השתגעתי פה לבד לאט לאט, סגורה באותו מקום - רק אני,
והטירוף.
אני רוצה שהם יבינו, שהכל היה רק באשמתם - ושהמחשבה הזאת תלווה
אותם כל החיים שלהם - שתגרום להם לסבול.
שיסבלו כמוני.
בשביל זה אני מוכנה לשתוק להם לעוד קצת זמן, אבל באמת רק קצת.
אני לא יודעת   או חושבת    או רוצה שזה יימשך עוד הרבה זמן.
אז כן - יש לי מלא תוכניות לעתיד - אבל אני חושבת שכולן רק
מסכה - הסוואה לעובדה שאני לא מוכנה להמשיך ככב - אבל אני פשוט
לא רוצה עזרה. צריכה אולי כן.
למדתי בדרך הקצת-יותר-קשה-מהרגיל  שאי אפשר לעזור למישהו אם
הוא לא רוצה עזרה.
או סתם לא בא לו.
אז לי לא בא.
לא רוצה שיעזרו לי - רק רוצה שיתחשבו.
שיתחשבו בעובדה שכלפי חוץ אני חיה כל כך טוב - והכל שמח ומצחיק
- אבל אם הייתי יכולה - הייתי יוצאת מתוכי מזמן.
אני לא סובלת את עצמי - חיצונית ופנימית - אז איזה סיבה יש
לאנשים אחרים לאהוב אותי?
אני לא מרחמת על עצמי - אני פשוט לא אוהבת את זה.
אני חיה ככה כי מחייבים אותי, ושום בחירה שאני עושה היא לא
שלי.
אני כאן רק בשביל להתמודד עם התוצאות.
התוצאות שלהם - לא שלי.
אולי הם מרגישים שאם להם היה כל -כך קשה - אסור שגם לי יהיה
קשה - אסור לי לעשות טעויות משל עצמי.
אני לומדת מהטעויות שלהם - חיה בתוך צמר גפן רך וורוד.
אסור שיהיו לי בעיות.
"מושלמת" תמיד - אבל מכורה לכאב.
זה מה שאני.
הסטייה הקטנה שלי אפשר להגיד.
הכאב הכי גדול הוא בלאבד מישהו - להתגעגע אליו, ולדעת שאף פעם
אי -אפשר יהיה לחבק אותו - ולהרגיש כמו אז - כשהכל היה מושלם.
אולי בגלל שזה קורה לי כל כך הרבה, הכרחתי את עצמי איפשהו בדרך
להרגיש ולחשוב שכאב זה טוב.
זה מה שמייחד אותי - מה שעושה אותי אני.
הדרך שאני חושבת, מרגישה, עושה - הכל נובע מהכאב.
כאב נרקוטי אפשר להגיד.
אחרי כמה זמן - כמות קטנה של זה כבר לא מספיקה - ואני לא יודעת
מה יקרה לי בלי.
ומצד שני - כאב זה כזה דבר יפה.
להתאבל - כל כך שקט - אתה והמחשבות שלך, הזכרונות - כל הרגעים
היפים - הכל כל כך נעים ורגוע.
בכל מקום שאני נמצאת בו יש כאב.
כזאת אני - מכניסה את עצמי למצבים בלתי אפשריים מלכתחילה כדי
לראות איך הכל נהרס - ולקבל את הכאב שלי שוב.

פתאום הכל מסתדר לי - החברים שלי - למה הרגשתי כל כך שייכת
אליהם.
אלכוהוליסט, שני נרקומנים וילדה אחת שמכורה לכאב.
כל אחד וההרגל שלו - עם דרך מוצא אחת משותפת לכולם.
ואין ברירה - זה יבוא מתישהו.
כל מה שצריך בשביל זה זה את הבום הקטן שיפוצץ הכל וזהו -
ייעלם.
אני אעלם - הוא יעלם, והיא...
ומכל החבורה המלוכדת הזאת לא יישאר כלום.
כל אחד עם הזכרונות היפים והמועטים שלו, שבכל יום נהיים יותר
ויותר עמומים, עד שבסוף בעוד 20 שנה יגידו כן, באמת הכרתי פעם
מישהי כזאת - מה קרה לה?
בואו נחשוב - חשבון פשוט - מה כבר יכל לקרות לה?
אבל בי לפחות - אני חושבת שגם בהם - יש את הרצון הזה לעשות
משהו שישפיע על אנשים כדי שיזכרו וידעו מי - רק בשביל שישכחו
ועוד שלושים שנה ינסו להיזכר, לא יצליחו - וירגישו רע עם
עצמם.
כמה שיותר אנשים שירגישו רע בשבילי ויתגעגעו אליי בעתיד - ככה
אני מרגישה יותר טוב עם עצמי עכשיו.
בגלל זה אני לא מעיזה לעשות את זה עכשיו - לא בגלל כל הדברים
שאני אפספס, או כל האנשים שאני אתגעגע אליהם - אלא בשביל כל
החברים הפוטנציאלים שכשבסוף ייגמר לי הכח ואני אחליט שנמאס לי
כבר לגמרי -
שיבכו בגללי, שיסבלו בגללי - שיכאבו בשבילי.
איזה דרך יש לבנאדם להרגיש אהוב יותר מאשר כשאנשים בוכים
עליו?

אני מרגישה הבנאדם הכי שטוח ורדוד בעולם, וזה עובדה ידועה שכאב
ועינויים מוסיפים עומק לבנאדם וכמו שכבר גיליתי - אני בנאדם
שלוקח הכל רחוק, רחוק מדיי לפעמים.
אז אולי כמות קטנה ומשובחת של כאבים ועינויים עצמיים יגרמו
לאנשים להתעניין בי, כי הבחנתי בזה שאנשים נוטים להתלכד סביב
כאב.
ולא בשביל התשומת לב - בגלל כשלמישהו קורה משהו רע - אז מיד כל
אחד לוקח את זה הכי קשה בעולם - ו- וואי הכרתי אותה ו- מה? אבל
ראיתי אותה אתמול באוטובוס - כל טיפת כאב תספיק.
ויש את האלה - אנחנו פה בשבילך - אל תדאגי - הכל יהיה בסדר, אם
את צריכה משהו, באמת - אנחנו פה.
כן - מיד.
אני אף פעם לא שוכחת - כאב של אחרים שהופך לשלי.
אני נתפסת בכאב של אנשים אחרים - ולאט הוא הופך לפרטי שלי.
ואי אפשר לשכוח.
אז הכאב מצטבר - ואני לא מצאתי דרך להוציא ולשחרר אותו - דרך
שלא תגרום להם לשים אותי בתוך הסגר של מצורעים, שזה המצב שאני
נמצאת בו בחמישה החודשים באחרונים.
אז אין לי דרך להיפטר ממנו - ואני גם לא מצאתי דרך להפסיק
לשאוב אותו אליי.

אולי הסגר זה באמת מה שאני צריכה, הדרך הכי טובה להפסיק את זה
- להיגמל בבת אחת.
אבל אז אני באמת אתחיל להשתגע פה לבד,
כלומר - אסיים להשתגע פה לבד.

כי נורמלית אני כבר לא אהיה.