מקרה שקרה

ככה בעודי נמצא במלון המפורסם בעולם, לפחות למוצ'ילרים בדרום
אמריקה, אי שם בין רחוב אונסה לדוסה בדרום בוגוטה. ישבתי עם
ידידי למסע באותו הזמן בחדר הקטן במלון. מוזיקת הטרנס עלתה
מהדלוקים שבמרפסת למטה - דומץ דומץ דומץ והרעידה את הקירות.
"יללה ברבאק", הבחור קפץ לקצב המוזיקה כשהוא מחזיק את הבאנג
בידו השמאלית והמים העכורים כמעט ונשפכים החוצה, בעוד בידו
הימנית הוא מנופף באוויר ע"פ קצב נסתר מהבנתי אך שמור למבינים
בנושא ה - "מיצובישי" למינם. וכך ברגע התעלות נהדר בו אנשים
חילוניים מרגישים עצמם קרובים לבורא עולם בעוד חיוך דבלי מרוח
על פניהם.

נשמעה הקריאה: "בוווווווועז טלפון". אתם מבינים המלון בנוי
בשיטה הקולוניאלית הספרדית, כשבאו הספרדים והכניסו לאמ-אימא של
האינדיאנים שגרו אז בדרום אמריקה הם גם הביאו אתם את סגנון
הבניה שלהם מהבית וכך 400 שנה אח"כ חבורה של ישראלים דלוקים
מקפצת על רצפות עץ במלון ישראלי בקולומביה לקול מוזיקה
אלקטרונית שעוצמת הדציבלים שלה מסוגלת להפוך ביצה לקשה (לא
צמיגית) תוך 7 דקות מטכליות. אז אנחנו היינו בקומה השניה בחדר,
וכל החדרים בנויים מסביב לחצר פנימית מרכזית שם נערכו ישיבות
מסיבות ושאר מרעין בישין, וגם הטלפון נמצא שם מחובר לקיר באופן
תמים למראה.

עם בועז ירדנו לנו לענות לשיחה, נזהרים שלא לדרוך על חלקי
אנשים שפוכים בדרך. "אלה כבר דלוקים שלושה ימים".

נו, "תגיד אתה לוקח סמים ?!" שמעתי את כנראה אבא של בועז צורח
מבעד לשפופרת, וכנראה שהוא צעק חזק מאוד אם הצלחתי לשמוע אותו
למרות הרעש מחריש האוזניים. "מה פתאום" היתמם בועז בעיניים
אדומות של שני באנגים רצופים בעוד הוא מסמן לי את הסימן
האוניברסלי לשקט כשהוא מצמיד את אצבעו לשפתיו. "מה זה כל
התמונות האלו? פילם שלם של פסל ! ?" צרח עוד פעם כנראה אבא של
בועז מבעד לשפופרת, והפעם הוא צרח מאוד חזק, כי בועז נאלץ
להרחיק את השפופרת מהאוזן ונראה מאוד מופתע. כנראה שבאמת לא
הבין מה האבא שלו רוצה ממנו. אבל בכל זאת אחרי שני באנגים
ומוזיקה הבן-אדם קופץ כמו קנגורו עיוור ומתאמץ שלא לצחוק או
לדבר שטויות עם האבא שלו בטלפון. "סמים מה פתאום", "אין כאן
שום סמים" שיקר בועז במצח נחושה ובזרוע נטויה.

ואז זה קרה. התובנה השמימית נחתה על בועז, ובעודו תופס את מצחו
בידו, הבנו שנינו את פשר הפילם השלם מלא תמונות של פסל בודד
בכיכר נידחת, עליו כנראה אבא של בועז ביסס את הדעה המוצקה
והנכונה שבנו ירחם השם בולע כימיקלים בקולומביה.

סיפור שהיה כך היה, כשבועיים קודם לכן בעודנו אחוזים אמוק
מאנצ'יז שרק כמה אקסטות ואפטר אחד יכולים ליצור. יצאנו למלא
בטננו באחת מהפנדריות הקטנות שבאזור. ובדרך בעודנו צועדים בטוב
לבנו השייך רק לצעירים פורקי עול וחסרי דאגות, עברנו ליד כיכר
קטנה כל שהיא, שאפילו הקולומביאנים לא טורחים לקרוא לה בשם, עם
פסל אפור ומכוער במרכזה. בכל חור בערך יש שם כיכר מלוכלך כזה
עם יונים שמחרבנות אחת על השניה, כבר דיברנו על סגנון הבניה
המוזר של הספרדים. "ואוו אני לא מאמין" צעק בועז בעוד הוא תופס
את המצלמה ורץ לכיכר וכמעט נדרס כשחצה את הכביש, שם הם לא שמעו
על זכות קדימה, הגדול מנצח, ובמקרה הזה בועז קצת יותר קטן
ממיצובישי מונטרו לא פאג'רו, אבל זה כבר הסבר למקום אחר. "תראה
איזה יופי" צועק בועז בעוד הוא מצלם את הפסל. "הוא סגול" עוד
צילום, "ואוו עכשיו הוא כחול, אני לא מאמין איזה יופי" ועוד
חמישה צילומים הלכו על הפסל "הוא מחליף צבעים, איזה יופי". מה
אני אגיד לכם , ממש בוק הוא עשה בועז לפסל הדפוק הזה. ושלח את
הפילם הביתה.

סמים בקולומביה מה פתאום אין שום סמים. "אל תדאג אבא. יללה
ביי, אחרי הקרנבל אני חוזר." סיים בועז את השיחה והסיפור שלנו.
ואביו כנראה קנה את השטויות שזימר בועז ונרגע במקצת. הורים וגם
אנחנו לפעמים מעדיפים לא לראות את מה שכתוב וניצב מולנו
באותיות לבן על מראה.