מתוך תעודת הפטירה-
שם: וינסנט ד. קרואו
תאריך הפטירה: 20.02
שעת המוות: 23:59
גיל: 23
סיבת המוות: לא ידועה


יש דברים שאתה מעולם לא מעסיק בהם את מוחך עד לרגע בו הם קורים
לך.
כמו אהבה.
מעולם לא חשבתי על אהבה עד ליום בו האהבה פגשה בי. במלוא
עוצמתה.
איזה מין אדם לא חושב על אהבה, אתם שואלים?
אני אדם פשוט ולא העסקתי את עצמי בנושא ברומו של עולם זה,
מכיוון שהיו לי דאגות יותר חשובות מאשר החיפוש האינסופי אחר
הנשמה התאומה שלי, או כל הגדרה אחרת.
אני מניח שאף אחד לא יכול להגדיר במדויק מהי אהבה.
כך או כך - זה קרה ביום ההולדת העשרים ושלושה שלי.
כמו בכל יום, הגעתי לבית-החולים המחוזי, שם אני עובד.
בירכתי את כולם לשלום, הרוב השיבו לי 'שלום' או 'בוקר-טוב'
רפה, עוד מנומנמים ממשמרת הלילה או סתם ממורמרים מהחיים באופן
כללי.
אני, לעומת זאת, הייתי עליז למדי, כאדם האוהב ימי-הולדת,
במיוחד את אלו שלי.
נכנסתי למעלית הישנה, שורק מנגינה נשכחת ומקבל את היום בשמחה.
דמיינתי את השמש עולה בחוץ בעוד אני יורד, לבדי. השמש, ידעתי,
לא תאכזב אותי. היא תהיה שם בכל בוקר וגם היום- יום שלא ידעתי
כמה רגש הוא צופן בחובו.
המעלית נעצרה בקומה היעודה. נכנסתי אל חדר הרחצה הפרטי שלי.
לבשתי חלוק ירוק בהיר- צבע מחליא שלמדתי להתרגל אליו - וכפפות
גומי.
לאחר ההכנות הרגילות הרמתי את ראשי. הבטתי במראה - פנים רזים,
חיוורים, עיניים שקועות מעט אבל גדולות וטובות כמו שאמא שלי
נהגה לציין.
'גם כשתזדקן,' היא הייתה אומרת - 'יהיו לך עיניים של ילד...'
היא לא תזכה לראות את היום הזה, לצערי.
הזקנים שלי הסתלקו לפני חמש שנים. יחד. תאונת דרכים. מאז אני
כאן, לבד.
עוד דוגמה למשהו שלא מהרהרים בו עד שהוא קורה...
הכרחתי את עצמי לחייך. אט-אט החיוך הפך אמיתי.
-"יום הולדת שמח!" בירכתי את עצמי בקול ויצאתי מהחדר.

באותו רגע, ראיתי אותה. אי אפשר היה שלא. לרגע אחד נעתקה
נשימתי.
אחרי הנצח שעבר עד שהצלחתי לנשום שוב, מלמלתי בקושי -"ב...
בוקר טוב".
היא רק חייכה. חיוך כובש וכן כל-כך.
במשך כמה שניות רק חייכנו זה לזו - לא יודעים מה לומר.
אולי בעצם היא ידעה מה לומר ופשוט נהנתה מהמבוכה הטיפשית שלי.

אל תאמינו למי שאומר לכם שלא קיימת אהבה ממבט ראשון.
היא קיימת. ואני חוויתי אותה.

אנאבל-לי. זה היה השם שלה. מתגלגל על הלשון כמו צחוק, כמו מים.
וממש כמו מים - הבנתי שהיא עומדת להיות לי לדבר שבלתי אפשרי
לחיות בלעדיו.
וודאי הציניקנים שביניכם מגחכים - איזו נאיביות מצדי לפתח
רגשות עזים כל-כך לאישה שהכרתי רק זה עתה. אני יכול רק לומר
שאני מרחם עליכם אם כך. אני מרחם על אלו שלא מסוגלים לחוש אהבה
עצומה כפי שאני חש לאנאבל-לי וכפי שהיא חשה אלי.
זה משהו שלא מבינים עד שהוא קורה לך - אך לכשהוא קורה - כבר
אין דרך חזרה - לטוב ולרע.
כמובן שלא הייתי יכול לגשת לעבודתי בשל הסנוורים בהם הכתה אותי
האהבה.
רציתי רק לדעת עוד ועוד עליה. שוחחנו שעות.
למדתי עליה שגם היא יתומה מאם - מאז לידתה, למדתי שהיא חיה
בכפר הסמוך עם אביה ואחיה. למדתי את שגיונותיה, את אהבותיה
ושנאותיה. היא שנאה שקרנים. היא אהבה לשיר ושרה לי כל-כך יפה.
השירים שלה היו לחנים עתיקים, מנגינות קסומות שהביאה ממקומות
רחוקים בהם טיילה.

למדתי את הגוף שלה - ידעתי בה כל סנטימטר וסנטימטר. שעות של
אהבה בלי עייפות ובלי מעצורים. הגוף הלבן, החם והרך, השיער
הארוך, השחור, העיניים שלה שסיפרו לי את כל העולם ללא מילים.
הכרתי כבר כל רסיס מהם, כאילו מעולם לא היינו שני אנשים זרים.

סיפרתי לה על הוריי. כיצד מיהרו להגיע ליום הולדתי ה- 18.
סיפרתי לה שגם אני שונא שקרנים וגם את העבודה בביה"ח. שאני
אוהב את הריח של הרחוב אחרי הגשם (היא חייכה וציינה שגם היא),
ציפורים ועטלפים.
"'ואני אוהב אותך..." אמרתי ונשקתי לה. הבטתי אל החלון הגבוה.
השמש כבר שקעה. הלילה היה שחור. שחור כמו שערה. הזזתי קווצת
שיער מעל עיניה. מדוע אינה עונה לי?
"אמרתי, שאני אוהב אותך, אנאבל-לי.." שחור כמו עיניה.
ניסיתי לעורר את גופה הרך שוב. הוא היה נוקשה וקר. פטמותיה היו
זקורות, אך לא מעונג, וכחולות. ירדתי בבהלה מעל גופה.
עוד היה לילה בחוץ. שחור כמו פרקי ידיה.
"אנאבל-לי!" צעקתי בעודי מנסה לגלות בה סימן חיים "את מתה!"
התמוטטתי לאיטי, סביבי מתערפלת גופתה של אנאבל-לי על מיטת
מתכת.
הכרתי אבדה לי, יחד עם אהבתי והתפוגגות הנוף הקר של
חדר-המתים.


מתוך תעודת הפטירה-
שם: אנאבל-לי ד'קווינסי
תאריך הפטירה: 19.02
שעת המוות: 22:47
גיל: 20
סיבת המוות: אובדן דם שנגרם בשל חיתוך ורידים (התאבדות)


יש דברים שאתה מעולם לא מעסיק בהם את מוחך עד לרגע בו הם קורים
לך.
כמו אהבה.

כמו מוות.