דברי הסבר לעבודות בקטלוג                                  
                   
        יוני 1990      

אני ואתה, הגלים הנשברים אל חופים,
טביעות הרוח בגלי החול של המדבר
טקסטורות ההרים והצוקים בני מאות מיליוני השנים, קיפולי הזמן.
אינם אלא מקצבים חד פעמיים בשירה אין סופית שלעיתים נראית
כבת חלוף ולעיתים כעומדת לנצח.
כן, רומנטיקה - רומנטיקה הבוחנת את המציאות. מתאבלת ואוהבת את
הרגעי ומשתוקקת אל הנצח. רומנטיקה ללא מיסטיקה. רומנטיקה
שהטקסטורה משמשת לה כביטוי ראציונאלי
ל"רגעי" ו"לנצח",
לעומד מלכת ולזרימה האינסופית,
רוח וחומר מעוצבים זה בזה,
מחזוריות משתנה,
פשטות מורכבת.
מערבולת של שירה אינסופית
ואני ואתה משמשים בה - מקצבים חד פעמיים.
והכל הוא אחד.
משום מה, קיימת בי התחושה שלדברים אותם כתבתי כאן לא הייתי
מגיעה לו לא עזבתי את הכרך הגדול ובשלב מסוים בחיי עברתי לגור
במדבר, תחילה בסיני ואח"כ בנגב.
פילוסופים רבים בכל הדורות התעמתו עם נושא הנצח והאין-סוף. אני
מתארת לעצמי שלו חייתי בעיר הייתי מגיעה לעימות זה בדרך אקדמית
כל שהיא. המדבר לעומת זאת, כפה עלי את העימות הזה לא דרך
האינטלקט, הוא תפס אותי מבפנים.
תחושות אינטואיטיביות כפייתיות שדרשו למצוא מוצא והסבר מסודר
של האינטלקט. מחשבת ישראל ושפינוזה, הפכו למורי דרך במלאכת
האריגה של המודעות המתמודדת עם המציאות האינסופית הקיימת.
כפי שהמדבר כפה עלי התמודדות זו, הוא כפה זאת גם על אבותי אלפי
שנים לפניכן בנדודיהם במדבר ובחייהם במקום הזה ממש. הקדמונים,
בדיוק כמונו, התרשמו ממישורי הסחיפה המעורצים, מעוצמת הנגיסה
של הבליה במסות הסלעים, ממצוקים, ממכתשים, מנופי האין-סוף
המדבריים, מעוצמת השקט ועוצמת נוכחות המקום המכתיב את החיים.
כל אלו לא היו זרים מאז ומתמיד היות האדם. המקום מקרין, אז כמו
היום, עוצמה חסרת גבולות. ומעבר לזה מכתיב לאדם את תמונת
מודעות העצמית שעומדת לנגד עיניו אל מול עוצמת האנרגיות ונופי
האין-סוף.
כיום מוצאים אנחנו הן בסיני והן בנגב, שרידי תרבויות אשר נהגו
למקם את קבריהן על פסגות ההרים והנציחו בכך בתודעת האדם, את
המפגש שבין נצח לנצח.
גם דת ישראל המונוטאיסטית עוצבה מתוך המדבר. המסרים פילוסופיים
שלה שייכים לתרבות שצמחה מתוך מודעות של המפגש עם הנצח. המדבר
הוא מקום המעצב מחשבה הנוגעת ומתפלשת בקיים החודרת אל תהומות
ומרקיעה אל האין-סוף של אדם הצופה אל האין-סוף ויודע שהכל אבק.
זהו מקום הבונה אדם המבין שהדבר הקבוע היחיד שקיים ביקום, היא
העובדה שהכל משתנה. מחשבה מתחלפת במחשבה, היקום והתודעה הם נהר
אדיר הזורם ומשתנה כל הזמן - בקביעות.
פרדוקסליות קיומית המטביעה את חותמה בכל מקום ובכל רגע ביחסי
האני ואתה, הרגעי והנצח, הרגעי שבנצח והנצח שברגעי ותחושת
הבדידות אל מול הכמיהה לשייכות וההטמעות.
לחיים במדבר ישנה השפעה מכרעת עלי. עבודתי היא תהליך של חיפוש
דרך להבעת אותם פרדוקסים קיומיים. עבודה הנוצרת מתוך תחושת
האדמה, האופיינית יותר בפיסול ולא בציור. מאחר ואני רואה את
עצמי כאומן הנוטה לכוון הרומנטי, מחפשת אני דרך להביע את
הגרעין הבסיסי בזרם זה.
בעבודתי על "תהליכים במחשבה הרומנטית" כתבתי: "המחשבה הרומנטית
אינה מבצר סטטי שאין יוצא ואין בא אל תוכה. הרומנטיקה היא הלך
מחשבה דינמי הלובש ופושט צורה בהשפעת הזמן והמקום, אך תמיד
ישמר בה הגרעין הבסיסי הרגיש בחשיבה הקיומית של בן החלוף. כחוט
השני עובר בה המסר של געגועים, כיסופים וכמיהה של האדם אל
האין-סוף. כל זאת כחלק אינטגרלי ממנו, משולב גורלו של האדם,
הבלתי ניתן לערעור של פרידה מן הנצח...
הרומנטיקאים, יחפשו תמיד בדרכים שונות, להביע את ערגתם הבלתי
אפשרית למימוש. מתוך אותה שקיקה להתמזג עם הנצח יקפיאו את רגעי
התפילה - רגעים של נצח."
אני בחרתי, כמיטב יכולתי, לזכך את היצירה הרומנטית שלי מסממנים
לא רלוונטיים למהות הבסיסית של היצירה הרומנטית שדבקו בה
בתקופות הקודמות. מהותה וגרעינה הבסיסי של היצירה הרומנטית הוא
בכך, שהיא עוסקת ביחסים שבין נפש האדם ליקום. לכן, לא עוד
יצירה רומנטית הספוגה במחשבה מיתית. לא עוד האירציונאלי
הטרנסאנדנטאלי שולטים בה. במרחב האין-סופי שלי, המחשבה
הרומנטית אינה מאבדת מכוחה גם אם היא נבחנת בכלים ראציונאליים
אנליטיים המושפעים ע"י המחשבה המדעית של ימינו. בעולם שלי,
האין-סוף אינו יותר מיסטי, הוא הפך לממשי. והמטפיסיקה אינה אלה
פיזיקה בתחום מורכבויות שיד האדם אינה משגת.
מודעת אני לתהליך של הרחבת גבולות המציאות שהמדע מעמיד לפנינו.

במילים אחרות, מימוש הדמיון והפיכתו למציאות. מודעת אני לתהליך
של ניתוץ מושגים כמו המטאפיסיקה והטרנסאנדנטלי לא משום שהכל
ידוע, מובן ומוסבר אלא משום העובדה שבקבלת כל הלא ידוע, הלא
מובן והלא מוסבר, אל תחומי הטבעי ובזאת ביטולו של העל-טבעי.
ובו בזמן השלמה עם העובדה שידו של האדם, למרות הצלחתו בהרחבת
המציאות, קצרה מלגעת באין-סוף טבעי זה.
נופי האין-סוף שאני מחפשת להעביר אל הבד נושאים בהם את הפגם של
החשיבה האנושית הליניארית. מוגבלות אנושית שמצד אחד מגבילה
אותנו בכל התמודדות עם המציאות ומצד שני, היא, היא הכלי היחיד
שיש לנו בהתמודדות זו.
מוגבלות שהודות לה יש לנו את מה שיש לנו - מציאות.

                                                         
יונה  לוי-גרוסמן.