אני ואהובי החלטנו לצאת לשיט בים הגדול. איפשהו באוקיינוס
ההודי או אולי האטלנטי... מה שיתחשק לנו.
מצאנו את הרפסודה ישנה במחסן רעועה. של סבי הייתה היא, בה נהג
לצאת למסעות בעצמו... כשהייתי קטן תמיד סיפר לי איך ברח איתה
מהנאצים והפליג איתה בים קרח עד לאינסוף. בלי אוכל ובקושי עם
מים. ואיך שהוא נהנה... הים הגדול והירח עזרו לו לשכוח את
הזוועות אשר עברו עליו ועל משפחתו זכרונם לברכה.
כשהגענו התפלאתי למצוא את הרפסודה במצב די סביר, אם כי שרידי
קרח היו לכודים מבין מוטות העץ הרקובים. כל מה שהיה עלינו
לעשות זה לקשור מחדש את החבלים. לאחר שעשינו זאת יצאנו למסענו
לברוח מהעולם.לא לקחנו אוכל אך לקחנו מעט מים.
כשהגענו לשפת הים החלפנו מבטים של חוסר אמון מסויים... אך
עלינו על הרפסודה בכל זאת והפלגנו לים.
ימים חלפו ושנינו אחד בחיקו של השני מדברים על שטויות כמו המצב
הביטחוני, פוליטיקה וסקס. אך היו גם רגעים שקטים על הרפסודה של
סבי, רגעים בהם רק המחשבות התרוצצו באויר, ממש כמו הנשרים שחגו
מעלינו, גם מרגעים אלא הפקנו הנאה מסויימת. ובכלל הים הגדול
(ההודי? או האטלנטי? אני לא זוכר בבירור) השרה אווירת רומנטיקה
אשר בקושי הייתה על היבשה.
המשכנו להפליג על הרפסודה המתקלפת עם השניות במטרה להגיע
לאינסוף הנחשק. וכן לא היה אוכל, בקושי מים היה! אבל היה נהדר!
באמת!
הוא לא חיפש נשמתי בין רגלי ואני לא התנהגתי בצורה השנואה
עליו.
אך דבר אחד הפריע לי במסע על הרפסודה של סבי יעקב זכרונו
לברכה. האוקיינוס האטלנטי (כן... לא היה זה ההודי...) היה כל
כך כחול ומשונה, סוער ושקט חי ומת בלתי נראה ולעיתים נראה מדי.
לא יציב ולא החלטי!. הוא הרגיז אותי, לא רק שהוא הרגיז אותי
הוא גם הזכיר לי את עצמי, מה שהרגיז אותי עוד יותר. אך לא
הראיתי כעס... אני יודע שהוא שונא כשאני מראה כעס.
היה נדמה באותם חודשים... שהרפסודה בנשמה האטלנטית עומדת
להתפרק בכל רגע. כאילו קרן אור אחת תמוטט אותה. או אולי כל
תזוזה קטנה של הים תהרוג אותנו באוקיינוס שלי.אך המשכנו לשוט.
וכך בחלוף השנים, אנו כה רעבים, בקושי צמאים ואהבנו אהבנו יותר
מכל דבר. הוא גם לא נתן לי להרגיש כך רק כאשר שנינו ערומים.
שטים לאינסוף עם ההרגשה שייתכן ונמות כל בכל רגע. הרפסודה קטנה
לגודל של גפרור והרגשה של משהו נפלא-נורא עמדה באויר עם ריח
צואת הנשרים.
ושנינו מתנהגים כרגיל, מדברים על שטויות כמו כלכלה תרבות
והשכלה בעוד שאירוע חשוב עמד לקרות: הרפסודה העתיקה נשברה
ושנינו צללנו למים אחוזי ידיים בשקט הכחול והנפלא. ולפתע הים
הפריד ידינו ובבטן מקרקרת ועינים עצומות פרודים אנו ונמצאים
בין החיים למוות. שלל צבעים ודגים גם שברי עץ ושאריות חבלים.
ואני, ואתה בקרקעית לא נושמים... כבר לא רעבים. לאינסוף
מגיעים. המטרה הושגה אנו מרוצים, אך רגע... חושבים, פורצים
בבכי אך לא מוותרים! לא נכנעים כמו הרפסודה הארורה של סבי
היקר, לא מושפעים מהשמש וירח כמו האוקיינוס המזדיין.
אך נשמתי... במקום נורא אחר... במדבר סהרה... או סיני... בחרו
כרצונכם. נשמתי מחפשת אחר האינסוף. וכשתמצא אותו תבוא להחיות
את גופי הרעועה והרקוב בקרקעית הים. אז אוכל לספר לסבי היקר...
כבר בניתי רפסודה לבקר אותו בקרקעית הים שלי.
ביחד עם אהובי נצא למסע בים... לברוח מהעולם
