פעם עוד היו ימים טובים.
אני לא אגזים ואגיד שהיו הרבה כאלה, אבל היו לפעמים.
והימים הטובים, היו טובים באמת. ממש נפלאים.
אנחנו שמחנו. אני, והם, וגם אתם. יכולתי לראות שאתם שמחים
באמת.
לפעמים אפילו הצלחתי לראות אהבה בעיניים שלכם. אבל רק לפעמים.

עכשיו, עכשיו כבר אין ימים טובים.
אני לא אגזים, יש רגעים טובים. רגעים.
והרגעים הטובים האלה, כבר לא טובים באמת. יש יותר מדי מטענים
כבר.
יותר מדי דברים כבדים מהעבר הקרוב יותר והקרוב פחות.
אנחנו כבר לא שמחים באמת. אף אחד מאיתנו. לא אני, ולא הם, ולא
אתם.
אני והם, אנחנו סתם יצאנו דפוקים לגמרי. הוא עם פחד ממחויבות,
היא אנורקסית, אני... טוב זאת אני אתם יודעים. את הדפיקה שלי
אתם לא תוכלו לראות לעולם. רק אני רואה אותה. ולפעמים כמה
חברים.
ואתם לא שמחים. אתם לא מאושרים.
כבר אין רגעים שרואים אהבה בוערת לכם בעיניים.
כבר אין את הטונים הנעימים של דיבורי האהבה, שפעם עוד היה אפשר
למצוא בבית פה ושם.
כבר אין חום בבית. אף פעם.
קר פה נורא. קור מקפיא כזה שחודר לעצמות, ולא משנה כמה התנור
מחמם וכמה שכבות לובשים.
ואתם כבר כל כך מרים. אתם כל כך רעים אחד לשני. כל כך שקעתם
בתסכולים שלכם, ובבעיות שלכם, שאתם כבר לא מנסים לתקן כלום.
כבר לא אכפת לכם.
אתם פשוט מעבירים את הזמן, מחכים למשהו שיקרה.
אבל אתם אפילו לא יודעים למה אתם מחכים. אז איך תדעו כשזה
יגיע?
זה לא יגיע.
כלום לא ישתנה.
ולי, לי נמאס כבר לדאוג לכם.
נמאס לי לכאוב עליכם, ולבכות עליכם.
אם זה מה שאתם רוצים, תהנו.
תשארו עם כל החרא שלכם עד שתמותו.
לי כבר לא אכפת, ואני כבר לא בוכה. וכבר לא כואב לי.
אני כבר לא מרגישה כלום.