הכל כל כך מוזר עכשיו.
אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי.
יותר גרוע, אני לא יודעת מה אני רוצה ממך.
מאיתנו.
אני לא יודעת מה אני מרגישה אליך, ובשבילי זאת ממש בעיה.
אתה יודע מתי הייתה הפעם האחרונה שלא ידעתי מה אני מרגישה
אליך? כשאתה והיא רק נהייתם חברים. כן לפני שנה בערך.
אני לא רוצה לאהוב אותך.
אבל אני גם לא רוצה לא לאהוב אותך. אני מפחדת מלא לאהוב אותך.
אני כבר לא זוכרת איך זה.
אתה היית הסיבה שלי לקום בבוקר, לעשות עם עצמי משהו. ועכשיו...
עכשיו אני כבר בכלל לא בטוחה שזה ככה...
וזה מוזר.
וזה קשה נורא.
למרות שזה לא אמור להיות קשה - אני אמורה לשמוח! לשמוח שסוף
סוף אני יוצאת מזה... אחרי כל כך הרבה זמן...
אני מרגישה שאני חייבת לך משהו. שאני לא יכולה פשוט להפסיק
לאהוב אותך. כאילו זה יפגע בך...
אבל הרי זה לא יזיז לך... פאק את בכלל לא יודע שעוד יש לי משהו
אליך!
אתה כבר איתה... המשכת בחייך... טוב לך...
אתה לא מרגיש שאתה חייב לי משהו. אתה לא מפחד לפגוע בי.
למה תמיד זאת אני שמפחדת לפגוע בך? כל כך נמאס לי מזה.
כל כך נמאס לי להתחשב. כל כך נמאס לי לדאוג לכולם שלא יפגעו,
ובעיקר לך.
זה גורם לי לבטל את עצמי. לשכוח מעצמי. זה לא טוב.

איך זה היה עוזר לי עכשיו לדבר איתך על זה...
איך זה היה מרגיע אותי... ועוזר לי להבין את הכל.
אבל אני לא יכולה.
כי מי יודע? אולי זה יפגע בך...