"על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי,
בקשתיו ולא מצאתיו"
בלילות היא מחכה לו שיבוא.
לילות שאינה נרדמת, לילות שרק חושבת עליו.
חושבת עליו יום וליל, יום וליל.
והלילות הופכים לימים והימים הופכים לשנים.
והוא - לא בא.
"אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחובות אבקשה
את שאהבה נפשי, בקשתיו ולא מצאתיו"
מרוב טירוף החושים, אי הידיעה הנוראה הזאת שתוקפת אותה.
היא יוצאת לרחובות, לבתים ושואלת עליו.
צועקת את קולו בקולי קולות אולי ישמע אותה ויבוא.
שואלת עליו אל אנשים, אולי ראו את אהובה.
"מצאוני השומרים הסבבים בעיר
את שאהבה נפשי ראיתם"
השיכרון עולה על המציאות.
הפחד עולה על התקווה.
הופכת היא למטורפת בעיני קהל האנשים.
והם מנסים לעצור בעדה,
מביטים בה מתהלכת ברחובות.
"כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי, אחזתיו
ולא ארפנו עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי"
האולי?! הייתכן?!
המצאה את שאהבה נפשה?!
כמעט, עוד קצת, זה קרב!
אך לא, אין הוא שם.
אבל אינה תרפה ולא תעזוב עד שתמצא,
עד שתמצא את שאהבה נפשה.
בכל מקום שלא אחפש, בכל מקום שרק ארצה,
תמצא אתה אך ורק במקום אחד - בלבי.
ואם אינך שם אדמיין אותך,
אדמיין אותך כמו שאהבה נפשי.
הציטוטים לקוחים מספר 'שיר השירים'. |