פקד קארין ציגלר
..." צל"ש מיוחד מוענק לפקד קארין ציגלר, על הצטיינות בתפקיד
ודאגה לשלום האזרחים!'' הקריא בחגיגיות רב-פקד שוסטר, בטקס
מיוחד בחצר התחנה.

הוא חייך, גם השפם שלו כאילו חייך והוא התקרב אליי בצעדים
מתונים. אם הייתי רכרוכית כמו שוטרות אחרות, הייתי מתרגשת,
כשכל חבריי לתחנה צופים בי, עשרות שוטרים במדים חגיגיים, גם
אני לבשתי את המדים. ז'קט בצבע כחול ים, פתוח ומתחתיו חולצת חג
לבנה ומכופתרת. הרגשתי די לחוצה, כשהחולצה ההדוקה עליי, מטפחת
מהודרת על צווארי. לקחתי את תעודת השוטר מהכיס האחורי של
מכנסיי, כי היא די לחצה שם והעברתי לכיס הקדמי.

פקד שוסטר התקרב עוד, חיוך חגיגי מתחת לשפמו, דמעה מנצנצת מתחת
לעינו, בלתי מקצועי בעליל...
עיניי נישאו לעבר השמיים. עננים קטנים וידידותיים שטו בהם,
מבקשים שיעתיקו אותם לציור שמן. שרית, אילו יכולת להיות כאן
עכשיו...

"את צריכה להזהר", אמרתי לה לפני שנתיים, השנה הייתה שנת 2005,
אחרי מלחמת המפרץ השלישית, "אני בכלל לא מבינה למה התנדבת
לעבוד בשבילנו, יכולתי לסדר לך מוצא מכובד מהעניין, בלי לשבת
בכלא וגם בלי להיות מודיעה משטרתית"

"אני עשיתי לעצמי את הבלגן הזה בחיים שלי", חייכה אליי חיוך
רחב, שהיה בו שמץ של עצבות ועיניה נצצו, "ואני צריכה לקחת
אחריות על הכל בעצמי... אבל הכל יהיה בסדר, קארין, אל תדאגי
יותר מדי..."
ופתאום היא חבקה אותי חבוק גדול וחם, הדמעות שלה נופלות על
לחיי ונשקה על לחיי.
"עוד חודש, כשיסתיים הכל, נחגוג את סיום הפרשה במסעדה, את
תראי..."

חודש וחצי לאחר מכן צלצל הטלפון בביתי. הרמתי את השפופרת. מפקד
משטרת חיפה, שם עבדתי אז, היה על הקו.
"שלום, בוס. מה העיניין??"
"שרית... אתה צוחק עליי, תגיד שאתה צוחק עליי...'' הגבתי כשענה
לשאלתי. בכיתי פתאום. לא רציתי להאמין שלא אראה אותה יותר...  
במשך ימים אחרי הבשורה, מעיניי ניגרו מפלים של מים מלוחים.
כשתמה השבעה, ניגבתי את עיניי, יצאתי מבית הוריי ונשבעתי שיותר
לא אבכה, בטח לא בגלל פושעים נאלחים. מעכשיו צפויה להם יריבה
קשה...

"את בסדר, פקד ציגלר?'' שאל בדאגה רב פקד שוסטר כששם לב ששקעתי
במחשבות...
"כן, סתם רחפתי..." אמרתי.
הוא הצמיד את המדליה למדים שלי.
"דרך אגב", לחשתי לעברו, " אפשר לדבר בהזדמנות זו על העלאה
לדרגת רב-פקד?"
"פקד ציגלר", חייך בממזריות, "אז את באמת רוצה את התפקיד שלי,
כמו שאומרים..."
"אני פשוט יודעת שרוב הסיכויים שבקרוב תמונה לתפקיד מפכ"ל
המשטרה, אז אני שואלת אם..."
"נדבר על זה ביום אחר..."

"זה בסדר...'' אמרתי בקור רוח, מוציאה את האקדח מכיסי, "הנה,
אתה רואה...? הוצאתי את האקדח, עכשיו אני מניחה אותו על
המדרכה..."

הנחתי בזהירות את האקדח על האספלט המאובק, מרימה את ידיי
בכניעה...

"עכשיו תתפשטי, פקד ציגלר!!!'' צחק צחוק נבזי שודד הבנק, גרב
מכסה את חיוכו הדוחה...
"אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה...?'' חייכתי חיוך מתנשא, "הסתדרנו
כל כך יפה עד עכשיו... אתה לא יורה עליי, אני עושה מה שאתה
רוצה..."
"אז זה מה שאני רוצה..."
נשמתי נשימה עמוקה ופתחתי את רוכסן מכנסיי. הסרתי אותם, חושפת
זוג רגליים ארוכות, עור לבנבן מבהיק ותחתונים זעירות.

הוא צחק צחוק ארוך, שולח נשיקות לעברי.
"עכשיו את התחתונים, פקד ציגלר!!!"
נשמתי עמוק והכנסתי יד לתוך תחתוניי, מחייכת חיוך מתגרה שהוציא
אותו מרכוז וגרם לו להחזיק בצורה שמוטה את האקדח. הוא צחק.
כשהוצאתי את היד משם היא לא היתה ריקה. הוא די הופתע כשכוכב
נינג'ה שזרקתי לעברו הפיל את אקדחו לכביש.
"יא בת כלבה!!!"
מכונית עברה בעוד הוא מקלל שלל קללות, מועכת את אקדחו. ועכשיו
שנינו הסתכלנו על האקדח שלי, שהיה בינינו. רצנו לעבר האקדח, יד
ימין שלו מדממת מהכוכב, אבל השגתי אותו ותפסתי את האקדח. הוא
הביט בי המום, מבטו מסגיר שידע מה יקרה.
שלוש יריות רועשות מרחו את המוח הזעיר שלו על המדרכה.
לבשתי את מכנסיי, נימני וציון ואפילו כרישי מחאו כפיים בזמן
שהשתחויתי לעברם, לבושה כמקודם.

זה היה יום אחרי שקבלתי צל"ש משטרתי ואחרי שחזרתי למשרד, כשכל
פקודיי מחייכים אליי חיוך מעריץ, חכתה לי הפתעה לא נעימה.
"שלום, פקד ציגלר!'' קרא לעברי בהתפעלות שוסטר, "אני שמח לשמוע
שאומץ הלב שלך נותר כשהיה... תשמעי, עשינו עסקה קטנה עם סוחר
סמים שמסכים לעבוד עבורנו, מעכשיו הוא המודיע המשטרתי
החדש..."
שוסטר זז פתאום, מצביע באי נוחות על הספסל מאחוריו.
ראיתי אותו יושב שם, מדושן עונג, מרוצה מעצמו, מעיל עור יקר
וחום מגן עליו מהקור, פניו מעוטרות זיפים שפספס בגילוח, משחק
עם קיסם בפיו... בפעם האחרונה שראיתי אותו היה  באולם המשפט על
רצח אחותי, על דוכן העדים...
"אני שמחה לראות כמה מעריכים אותי כאן", אמרתי ביובש, כמעט לא
מסגירה את אשר התחולל בתוכי, "זה יהיה נחמד לראות אותו יום אחר
יום בעבודה... תענוג אמיתי..."
"את רוצה שנדבר במשרד על ההחלטה...?'' שאל בשקט שוסטר.
הוא נכנס למשרדו ואני אחריו, טורקת את הדלת בזעם מופגן.
"עשית אתו עסקה, כשאתה יודע איזה מין בנאדם הוא, איך אני
מרגישה כלפיו!!!'' צעקתי, שערותיי פרועות מרוב עצבים.
"בעבודת שטור, צריך לדעת לפעמים להתעלות מעל הרגשות
האישיים..."
"הוא רוצח!!!'' התקרבתי לעבר שוסטר, רוכנת לעברו, מביטה היישר
בשפם שלו, שנראה נבול ומסכן כמו כלנית במדבר, "הוא הרג את
אחותי ואתה יודע את זה!!!'' התזתי בכעס, מצליפה כל הברה
לעברו.
"לא!!!'' הרים את קולו לפתע, "אני לא יודע את זה!!! מעולם לא
היתה הוכחה למה שכולם חושבים, הוא יצא זכאי במשפט!!! עכשיו,
אם אפשר לעבור לענייני עבודה, באזור גוש דן שבקו חיים אתמול
הכבלים, כשבמקומם הופיע על מקלטי הטלויזיה רעש מוזר... המומחים
שלנו טרם פצחו את הקודים, אבל ללא ספק יש דפוס מוזר לרעשים! כל
הראיות על גבי המשדרים של חברת "אטב", מצביעות שוב על שימי
שלנו..."
כאן אני חייבת להסביר, שמאז הפעם האחרונה שפגשתי בשימי, נפסלה
ההודאה שלו בבית המשפט, בטענה שאינה קבילה... הוא יצא זך כשלג
מפרשת כלי הטיס בחיל האויר...
"בסדר", אמרתי לו מבלי להישיר מבט, "אגש לחקירה כבר מחר, אם
בכלל אחליט להשאר במקום העבודה הזה..."
הסתובבתי ויצאתי במהירות, לא הרגשתי שיש לי דבר נוסף להגיד
לו.
בהפסקה יצאנו לחצר לעשן, כלומר רק אני וכרישי אבל השאר הצטרפו,
מנהג קבוע...
הסתכלתי על כרישי, שערותיו מתבדרות ברוח מסביב לפדחת והוא מעשן
בשרשרת, צוחק עם החבר'ה.
"אני דווקא שמח שמנדלבאום מצטרף אלינו", אמר לנימני, מחייך
לעברי בהתגרות, "הוא נראה לי דווקא בחור די הגון, בשביל פושע
אני מתכוון, מעולם לא האמנתי במה שאמרו עליו... חוץ מזה, גם אם
הוא באמת עשה את מה שעשה, אני בטוח שהיו לו סבה או שתיים!"
רצתי לעברו בזעם, תפסתי בכתפיו ונתתי לשמן ברכייה ישר מתחת
לכרס, גורמת לו לפול על הרצפה.
"ציגלר!!!'' צעקה יעלי שוסטר, "כרישי!!! בבקשה תפסיקו!!!"
אבל לי לא היה אכפת מהרעש שהתפתח סביבי, מכל הטירונים שהתקבצו.
הרמתי אותו מהצווארון והנחתתי אגרוף בפרצופו השמן.
ועוד אחד.
ועוד אחד.
"יא בת כלבה!!!'' צעק כשדם על פרצופו, שנייה לפני שנימני ויעלי
תפסו אותי והחזיקו את הידיים שלי בכוח מאחורי הגב, "את עוד
תשלמי על זה!!!"
"נו...?'' חייך אליי ציון, שנכנס למשרדי מאוחר יותר, " לא למדת
להתמודד עם כרישי כבר...?"
הוא סדר את העניבה המגושמת שלו על צווארו הרזה והתיישב מולי,
מחייך את חיוכו המוזר.
"עזוב...'' זרקתי לעברו, "הוא פשוט הוציא אותי מכליי היום...
תגיד, איפה היית אתמול...?"
"היו לי סדורים", ברקו עיניו הירוקות.
"איזה סדורים...? אתה כל הזמן בסדורים, למה שלא תספר לי, אני
סקרנית..."
"עזבי, ספור ארוך ומשעמם, את לא צריכה לדעת...'' הבהיקו עיניו
באור בלתי רגיל כשיצא ממשרדי.

למחרת חזרתי, למרות הכל, לתחנה. ישבתי בשעת צהריים במשרדי, יעל
מכריזה על חלוקת הקפה בקולה הנעים, כשפתאום הוא נכנס למשרדי.
ז'קט נאה ומחויט היה עליו, נראה כי התגלח כראוי מאז וריח עדין
של אפטרשייב נדף מפניו השמנות.
"שלום, פקד ציגלר...'' אמר באדיבות מנדלבאום.
"שלום גם לך", עניתי לו מבלי להסיר עיניי מהניירת שעל שולחני,
מנסה לא להפגין כעס.
"תשמעי", אמר בשקט, משחק עם הקיסם בעצבנות, "רק רציתי להגיד
שאני מצטער על מה שקרה בזמנו עם אחותך... היא היתה בחורה טובה,
באמת לא חשבתי באותו הערב שזו היא שבאה לעברי, חשבתי שמדובר
באיש ההוא שנשלח 'להוריד' אותי, זו היתה תאונה, בדיוק כמו
שאמרתי במשפט..."
"זה בסדר", חייכתי חיוך עצוב, "אולי כעסתי עליך זמן רב, אבל
מעולם לא האמנתי באמת שרצחת את אחותי... פשוט הרגשתי אשמה זמן
רב וחפשתי את מי להאשים..."
"אבל את יודעת שאני היחידי שאשם בתאונה ההיא, לא?'' אמר
מנדלבאום והניח את ידו על ידי, "אין לך צורך להרגיש אשמה"
לחצנו ידיים וסכמנו שנשמור על יחסי עבודה טובים, אחר כך הוא
יצא מהמשרד.

"שלום, אח שלי, מה המצב...?'' חייך מנדלבאום במאור פנים לעבר
שימי למחרת, כשציוד ההקלטה עליו. שימי קם במהירות מבהילה מכסאו
והתחיל לרעוד, מסתכל לכל מקום שבו יוכלו לבלוש אחר מעשיו.
כשנרגע הלך לעברו ושניהם לחצו ידיים.
"למה לא ראו אותך, ברנש...? למה לא שמעו ממך, ברנש...?'' שאל
שימי בבהלה של מסומם.
"עזוב, זה לא חשוב", חייך מנדלבאום והוציא רשימה מקומטת מכיס
ה"ארמני" שלבש, "שמע, אני מארגן מסיבה מחר ואני צריך שתספק
חשיש..."
"אין שום בעיה, ברנש..." מלמל שימי והוציא מהכיס הפנימי של
הז'קט, שהיה מונח ברשול על הגופייה הבלוייה שלו, ספר תנ"ך. זה
היה ספר ישן ששימי לא שמר עליו היטב, ג'וקים קטנטנים ואחד גדול
זחלו מתוך הפנות המתפוררות של הספר... זה היה ביזארי, כמו איזה
ספר עתיק בסרט של "אינדיאנה ג'ונס". לבסוף דפדף שימי ושלף שקית
קטנטנה מלאה באבקה לבנה.
"זה לא מספיק למסיבה שלמה...'' מלמל מנדלבאום באכזבה מעושה,
"אבל בסדר, נדבר על זה אחר כך... תגיד," שאל בעודו מכניס את
השקית לכיס מעילו, "עשית איזו 'מכה' לאחרונה...?"
"שום דבר שצריך לעניין אותך", המהם שימי, מעביר יד בפדחתו.
"בחייך... מצאת ממי לשמור סודות... ספר לי מה קורה...?'' התריס
לעברו מנדלבאום.
"אתה יודע מה... את האמת... בעצם היה די חלש לאחרונה... חוץ
משוד מכולת קטנה, הכל היה יבש..."
בשלב הזה כבר החלטתי שנמאס לי וסימנתי לפקודיי שפורצים למאורת
הסמים.
נכנסנו בהפתעה לצריף המאובק, שריח חתולים מתים מלא אותו, בדיוק
כששימי המשתמש מסר חבילה גדולה יותר של "שלג".
"שימי ומנדלבאום!!! אתם עצורים!!!" אמרתי וסמנתי לשאר לאזוק את
מנדלבאום. ציון ונימני ניגשו אליו, שנאזק אחרי התנגדות מחושבת
מראש. שימי התחרפן והביט  לכל הכוונים, לפתע החל לרוץ לעבר
היציאה. כרישי השיג אותו ותוך שנייה הניח את זרועותיו העבותות
על כתפיו, מוביל אותו לעבר הכסא הישן שליד השולחן במאורה.
הוא התיישב, מחייך חיוך של כניעה, הרים כוס תה ונשף עליה
לקרור.
"זה משהו ספציפי שמעניין אותך, גברת ציגלר, או שסתם הפרצוף שלי
מעצבן - מעצבן - מעצבן אותך...?'' גמגם לעברי.
"מעניין אותי מאוד הפריצה שקרתה אתמול לחברת הכבלים, עוד פריצה
שאתה כנראה מעורב בה!!!'' התיישבתי לצדו, מקרבת את פניי באיום
לעברו.
"תגידי, בובה...'' גחך השובניסט המסומם, "לא נמאס לך לדבר אליי
דרך תג משטרתי...? אולי נצא פעם, לא בתור שוטרת ופושע, ככה
מחוץ לשעות העבודה...?'' הניח לפתע את ידו על גבי והחל מלטף
בעדינות.
"כן, אני חושבת שאתה צודק...'' אמרתי כשהחל ללטף את בטני
באדונות מתנשאת.
"באמת?"
"כן, אני חושבת שכדאי שנצא לכוס תה!!!", צעקתי ותפסתי את ידו
הגרומה, מכופפת אותה לאחור ומטבילה אותה בכוס התה.
"אההההה!!!'' החל לצרוח ולהסתובב במקום, ידו תקועה בכוס
הקטנטנה, "חרא!!! חרא!!! בת-זונה!!!"
"מה קרה?'' חייכתי בהתגרות, השוטרים ההמומים מביטים בי, "רוצה
שאצנן אותך מעט?!?!"
לקחתי את צידנית הקרור שהייתה שם (הוא באמת מרויח טוב הבנזונה)
ו'הלבשתי' אותו בגלידה מכף רגל ועד ראש...
"את לא שפויה!!!'' צרח כרישי, מראשו הסמוק המעוטר בשערות לבנות
בודדות ניגרו מפלי זעה, "את לא שפויה!!! פשוט משוגעת!!!'' צרח
בזמן שנימני וציון ניקו את שימי מגלידה וטפלו בכוויות שלו.
בצעדים בוטחים התייצבתי מול כרישי, מביטה לו היישר בעיניים
הזועמות.
"כדאי שתזהר בדבריך, טמבל!!!'' אמרתי, "תזכור שאתה מדבר עם
המפקדת הישירה שלך!!!"
כרישי הסמיק עוד יותר, לפתע השתתק ואז מלמל משהו על שוטרות
שמקודמות בשל מינן.

למחרת הסעתי את מנדלבאום לשליחויות, כל שאר השוטרים היו בחופשה
או בהשתלמויות. ב"שליחויות" אין הכוונה שהסעתי אותו לסופרמרקט
חלילה, הכוונה שהורדתי אותו בפינות רחוב, שם חכיתי שיקנה סמים
מהסוחר המקומי, בתואנה שעדיין לא חזר לעסקים מאז שנעצר והוא
צריך עזרה...

הסתכלתי עליו מהמכונית הממוזגת שלי, הוא הסתובב בשמש הקופחת
והזיע, מוציא ערמת שטרות מיוזעים מכיס ה"ארמני" שלו- התפקיד
שלי הסתכם בלצאת מהניידת כשהתבצעה העסקה ולעצור את כולם,
לכאורה גם את מנדלבאום ש"התנגד" קשות. ישבתי לידו בניידת, אחרי
שהושבנו את הסוחר בתא המעצר. הוא ישב לידי ושאל אם אתנגד
שיתגלח, פשוט "לא יצא לו מהבוקר". לא הבעתי התנגדות. הוא העביר
את מכונת הגלוח על פניו, מפזם זמר עליז ומתיז על פרצופו מעט
אפטרשייב. הערתי פתאום בחביבות שהוא מריח טוב.
"באמת?'' שאל פתאום, מחייך מאוזן עד אוזן, חיוך שכסה את פניו
השמנות.
"באמת", חייכתי, מניחה פתאום יד ידידותית על זרועו.
"תגיד, רוצה שנלך אחרי העבודה לשתות כוס קפה...?"
"לא, מצטער", חייך במבוכה, "לחץ הדם שלי גבוה מדי, אני מתרחק
מקפאין כמו מאש"

כל צהרי אותו יום פשוט ישבתי במשרדי וחשבתי מחשבות. יעל עברה
במסדרון וחלקה קפה ואני בכלל לא שמתי לב למתרחש, הרמתי מדי פעם
את תמונתה של אחותי שרית ז"ל והבטתי בעיניה הצלולות עד כאב דקה
ארוכה.
עיניי לא נותרו יבשות.
לעזאזל, אני בטח אלרגית למשהו...

למחרת המשכנו באותו הסדור, לא היה חדש בפרשת האותות המסתוריים
בכבלים, אז הורדתי את מנדלבאום בפינת רחוב ו"עצרתי" אותו ואת
הסוחר התורן, החזרתי אותו לרחוב וכך הלאה.
נסענו לביתו של מנדלבאום, לפתע ברמזור עזבתי את ההגה לשנייה
והתחלתי ל"כרסם" בעדינות את אוזנו.
משכתי בשפתיי את התנוך ברכות, מעבירה את לשוני עליו.
הוא התרחק ממני מעט , מופתע.
"מה... מה זה צריך להיות...'' שאל.
"ראיתי שאתה לא מבין רמזים, אז החלטתי לפעול..."
המשכנו לנסוע, שותקים ולא מדברים על מה שקרה, פתאום מנדלבאום
בקש שנעצור שנייה בחניון התת- קרקעי שליד הבית , כי "יש לו
סדורים".
עצרנו. היה מעט חשוך שם. רק אורות של מכוניות הבהיקו מדי פעם.
חכיתי שייצא, לפתע הדביק נשיקה רטובה על שפתיי, נשיקה ארוכה.
פיו הסריח מאלכוהול, אבל סמנתי בחיוך שאני מעוניינת שימשיך.
הוא נשק את צווארי, מעביר בי צמרמורת וגורם לי לנשוך את שפתי
התחתונה. לפתע שחרר את המטפחת מצווארי והשליך אותה למושב
האחורי. צחקקתי במבוכה. הוא פתח את כפתורי חולצתי, מעביר את
שפתיו על עורי ועושה לי עור ברווז. הוא המשיך לפתוח את כפתורי
חולצתי, משחרר את שתי האשכוליות המבהיקות המתגרות שבהן אני
גאה, מעביר את ידיו המחוספסות על הפטמות הזקופות וגדולות כתמר
שבקצותיהן.
הוא הכניס אחד מה"תמרים" לפיו, מעביר את לשונו לכל אורך הפטמה
הגדולה, מכסה אותה רטיבות מפיו וגורם לשתיהן, כל אחת בתורה,
להזדקר. הורדתי את חולצתו ונסיתי להגיע עם ידיי הקטנות לגבו
הרחב, אבל כל כך קשה בניידת הקטנה לזוז...
עצרתי אותו לרגע, מחייכת, חולצתי פתוחה ברשול, הפטמות שלי
מצביעות לעברו בחיוך גם הן.
"מה, את לא רוצה שנמשיך...?'' שאל באכזבה.
"דווקא כן", חייכתי ולטפתי ברכות את שערו, "אבל בשביל מה שאני
מתכננת לשנינו צריך מקום גדול יותר מזה..."
כפתרתי חזרה את חולצתי, מבחינה כיצד הוא נושך את שפתיו בכאב,
הבליטה העקשנית במכנסיו מתקשה להעלם.
עלינו אליו הביתה. הזמנו אוכל סיני ובינתיים דברנו, מעמידים
פנים שרק באוכל סיני מדובר... לפתע הגיע השליח, משאיר קופסת
קרטון בינונית בדירה. מנדלבאום הותיר לבחור תשר נאה וטפח על
שכמו, רומז שיסתלק...
אכלנו את האיטריות, מחייכים חיוכים רבי משמעות זה לזו. מדי פעם
הושיט יד ולטף את ידי. כשסיימתי קמתי ואמרתי, "אני הולכת עכשיו
לחדר האמבטיה, אתה מוזמן להצטרף..."
הוא קם בעקבותיי, מדושן עונג ומצפה לעונג. באיטיות כפתר את
כפתורי חולצתו, חושף כרס גדולה ושעירה. הושיט אליי יד מחוספסת,
אבל החזרתי אותה אליו בהתרסה.
"לא עכשיו", שרבבתי לשון לעברו, "חכה".
כפתרתי את כפתורי חולצתי, מסתירה בידיים את החזה, שיסבול קצת.
לבסוף השלכתי את החולצה הצדה וחשפתי אותם, עגולים, גדולים,
לבנים, פטמות חומות מזמינות בקצותיהם. פתחתי את רוכסן מכנסיי
והשלכתי אותם הצדה ועכשיו הייתי בתחתוני חוטיני ורודים, כמעט
עירומה לגמרי.
הושטתי יד בחיוך מתגרה אל תוך תחתוניי, נעמדת עמידת פשוק.
לטפתי עמוק פנימה, מחייכת ומלטפת, מתנשפת ונאנחת. רעדתי
והפטמות רעדו גם הן, קופצות בעליזות. חשתי את ידו כשהתקרב ולטף
את בטני, דחפתי אותה במהירות.
"אין לך סבלנות, הא?!'' צחקתי עליו. הסרתי את מכנסיו ודחפתי יד
מהירה לתחתוניו, גורמת לו להאנק בעונג אך גם בכאב. כנראה שלא
הייתי עדינה מספיק.
הורדנו את תחתונינו, נותרנו עירומים כביום הוולדנו. נכנסתי
לאמבטיה שמלאתי ונשכבתי על גבי.
"בוא", אמרתי בחיוך מזמין.
פשקתי את רגליי בזמן שהתקרב, הזרג שלו קשה וגדול...
עכשיו!!! עכשיו!!!

"שלום, פקד ציגלר!!!'' קרא בחגיגיות ציון כשהגעתי למחרת לתחנה,
"מה שלומך?"
"בסדר", אמרתי, מתקשה להביט לו בעיניים.
"איפה מנדלבאום??? אני צריך לדבר אתו..."
"הוא לא בא היום לתחנה", מהרתי לומר, "הוא... לקח חופשה של כמה
ימים..."
"חבל...'' נאנח ציון, מסדר את הפפיון, (היום בא לו קצת
'להתפרע' בלבוש), "שוסטר אמר שהיום מנדלבאום אמור לתת לו את
הרשימה המלאה שהבטיח, של ברוני הסמים הגדולים באמת..."
"באמת??? מנדלבאום נחוץ לחקירות גדולות עדיין?'' החוורתי.
"כן, אבל אין בעיה, זה יכול לחכות כמה ימים, כשיחזור
מהחופשה..."
פתאום הלכתי כאחוזת אמוק, בצעדים מהירים אל מחוץ לתחנה, חכיתי
ובדקתי שאף אחד לא רואה- והשלכתי לתוך הפח ברחוב את האולר שלי,
שכתמי דם נצצו עליו.
חזרתי למשרד שלי, פתחתי את הדלת במפתח והסתגרתי בפנים, בוחרת
מאוסף סודי פאה בלונדינית מיוחדת ומשקפי שמש. שמתי את התחפושת
בתיק ויצאתי לרחוב, בדרך "הרמתי" ממחסן הראיות קצת קוקאין, כי
לא היתה לי ברירה, הכל נחוץ לתכנית...
הגעתי למועדון שלו, שהיה אפוף עשן כרגיל. מסביב לשולחנות
ביליארד התקבצו גברים שמנים וספרו בדיחות גסות, בקומה התחתונה
התקיים מופע חשפנות.
"מה שלומך, לילך?'' פנה אליי בחיוך ראש עולם הפשע, חיים
ציגויינר, שהכיר אותי בשם זה.
"שלומי בסדר", שלחתי חיוך מבויש, כל חזותי החיצונית בלונדינית
מתמיד, משקפי השמש מסווים את ההתרגשות.
"טוב, אם הכל בסדר, תסלחי לי בינתיים, אני עסוק", אמר ופנה
לאחד השולחנות, מקל ביליארד בידו.
תפסתי בכתפיו בכוח וסובבתי אותו, שיסתכל עליי. שרבבתי את לשוני
ולקקתי את פניו במשך דקה ארוכה.
"או. קיי, ילדה רעה שכמותך, זה משהו אחר, אתפנה מעיסוקיי", אמר
משועשע, "בואי למשרד שלי..."
נכנסנו למשרד שלו, בקומה התחתונה, בדרך הוא השחיל שטר בנדיבות
מעושה לבגד הזעיר של חשפנית. הוא נעל את הדלת. דחפתי בשובבות
את כל התיקיות שעל שולחנו כך שנפלו על הרצפה והתיישבתי על
השולחן הריק, רגליי נוגעות ברצפה. הוא נשק את צווארי נשיקות
ארוכות, מותיר סימנים סגולים עליו. לפתע פתח בפראות את חולצתי
והחל לנשק מתחת לצוואר...
"תגיד, תמיד התעניינתי, מי מכל אלה שמסתובבים במועדון הם
העובדים הבכירים שלך?'' שאלתי כבדרך אגב.
"זה לא מידע שאני יכול לתת לכל אחת", מלמל, מנשק את העור העדין
שמעל שדיי.
"אבל אני לא כל אחת", חייכתי בניבזיות והרחקתי את ראשו מעט,
מפזרת קוקאין על הפטמות.
הוא לקק את האבקה בלשונו, מתעכב מעט על מרכז הפטמה...

"אז מנדלבאום עוד לא חזר מחופשה, את אומרת...'' מלמל שוסטר
בחשדנות.
"אבל אין צורך בו, כי קבלתי מידע בדוק על רשימת ברוני הסמים
הגדולים, אני בטוחה שאם נלך לפיה נעלה דגים גדולים בחכתנו...''
אמרתי ומרחתי אותו עם ספור נוסף.
"אז הפילגש של ציגוינר 'זימרה', את אומרת..."
"תגיד, מה עם העלאה בדרגה, כמו שדברנו..."
שוסטר שתק ועמעם את האור. מזכוכית המראה שבחדרו ראיתי את החדר
הסמוך. היה שם שימי, שידו מלאת הכוויות חבושה. היה שם סוחר
נוסף ש"פנס" בעינו, כמעט כל מי שאי פעם 'טפלתי' בו...
"את מבינה...'' חייך שוסטר חיוך אבהי, "יהיה לי קצת קשה להעלות
אותך בדרגה אחרי זה..."

ציון

ראיתי אותה יוצאת מהמשרד של שוסטר, סוגרת את הדלת אחריה.
"אז מה?" שאלתי אותה, "יש חדש בפרשת החייזרים?"
"לא...'' אמרה קארין מאוכזבת, "נתראה מחר."
סגרתי את דלת המשרד וחזרתי לצורתי הטבעית, הירוקה.
לפתע צלצל הטלפון.
"מה שלומך?'' שאלתי בהפתעה את ידידי הותיק, "כמה זמן אתה
פה...?"
"אני פה כבר שנים", אמר ידידי הותיק סקוויק, "ברגע ששדרת את
האותות המוצפנים התחלתי לחפש אותך..."
"ואיך עם קשיי ההסתגלות...?'' שאלתי בדאגה.
"אני מצליח כשאני מתרכז להפוך למשהו שקרוב לאנושי, אבל לא
לגמרי..."
"אז איך אתה מסתדר ברחוב?'' שאלתי.
"זה בסדר", ענה בעליזות," אני משתלב ואפילו התחלתי להשתלב
בתעשיית הפרסומות"
הוא אמר שאפתח את הטלויזיה ואראה, אז פתחתי.
"אניטההההה זאת אני - תעני!!!"