לאביב,

לא הקשבתי לאמא שלי.
היא טענה שזה מוקדם מדי, קר מדי, רחוק מדי, יקר מדי, ומה לא.
אבל אני התעקשתי.
רציתי ליסוע איתך לביקתה בהרים. בשוויץ. טענת שזה בדיוק מה
שאני צריכה עכשיו, שקט, הרים, וסקי. בכלל לא ידעתי לגלוש, אבל
אתה הבטחת שתלמד אותי. חלמתי על שנינו מול האח הבוערת, כמו
בסרטים, מחממים זה את זה אחרי יום של גלישה בחוץ, בקור. אז מה
אם הכרנו רק שבועיים. בסך הכל סוף שבוע משותף. ובאמת, היו לנו
שבועיים נהדרים ביחד.

נחתנו בציריך, משם שכרנו מכונית, ונסענו אל האזורים המדהימים
ביותר של האלפים. אני ישנתי כמעט כל הנסיעה, שבע שעות,
וכשהתעוררתי אתה צחקת, מזכיר לי שבמטוס כל כך רציתי לנהוג.
שמתי את הראש שלי על הכתף שלך, ואתה הורדת יד אחת מההגה וחיבקת
אותי. פתחתי לרגע את החלון, ובחוץ היה כל כך קר. בצידי הכביש
ראיתי ערימות-ערימות של שלג, וביקשתי ממך לעצור. הפעם היחידה
שראיתי שלג היתה בגיל חמש, כשנסענו לירושלים לביקור של כמה
שעות אצל חברים, ונשארנו שם כל הלילה, כי לא יכולנו לחזור.
עצרת בצד ואני יצאתי. התחלתי לטפס על הערימות הלבנות האלו,
כמעט טבעתי בתוכן. אתה יצאת מהאוטו והתחלת לזרוק עליי כדורי
שלג. כמה שעות בילינו שם, אתה זוכר? זרקנו כדורים אחד על השני
ולא שמנו לב איך הזמן בורח. האנשים במכוניות המעטות שנסעו
בכביש הזה, אל ההרים, הביטו בנו בתדהמה. אבל אנחנו צחקנו,
וזרקנו גם עליהם כדורי שלג. אחרי שהידיים שלנו קפאו מקור,
נכנסנו בחזרה לאוטו. הפעם נתת לי לנהוג. הנוף בצידי הדרך היה
מדהים, ושילב גוונים משגעים של ירוק ולבן.

כעבור שעתיים הגענו אל הביקתה של הוריך. לא הגזמת, היא באמת
היתה יפה. היו בה סלון, עם אח - בדיוק כמו שדימיינתי, חדר שינה
זוגי, ומטבח עם מקרר, שהיה מלא בכל טוב; כנראה מישהו דאג לכך
מראש. סיפרת לי שלכאן היית נוסע כל שנה עם ההורים שלך בחורף.
הם היו ישנים בחדר, ואתה על הספה. 'מה שהכי אהבתי כאן', הוספת,
'זה שהיינו מנותקים מהעולם. אפילו טלפון אין כאן'.
התלבשנו מהר ויצאנו לגלוש. לא הייתי תלמידה קלה; אתה בטח זוכר.
אבל אחרי כשעה בשלג הצלחתי לגלוש לבד, במורד הגבעה. אני זוכרת
איך עמדת על הגבעה ומחאת לי כפיים. גלשת בעקבותי, וכשנפגשנו,
התנשקנו. חשבתי, אז, שאני מתאהבת בך.

התחיל להחשיך, והצעת שנעשה תחרות גלישה אל הבקתה שלנו, שהיתה
במרחק לא גדול. נתת לי פור, אבל עקפת אותי מהר מאוד. עקבתי
אחרי דמותך המתרחקת, כשברקע רק לבן. אחרי כמה שניות לא ראיתי
אותך יותר. חיפשתי אותך באופק, ולא ראיתי את האבן לפניי. הכל
היה מהר מאוד; מעדתי, והתגלגלתי עוד כמה מטרים קדימה. מצאתי את
עצמי קבורה עד מותני בשלג, והתחלתי לקרוא לך. כל הגוף כאב לי.
אני חושבת שמהר מאוד איבדתי את ההכרה, כי אני לא זוכרת אותך
מגיע.

התעוררתי בביקתה, על הספה בסלון. עכשיו כאבה לי רק הרגל, אבל
היו אלה כאבים בלתי נסבלים. קראתי לך אבל לא ענית. ניסיתי
לקום, אבל לא יכולתי להזיז את הרגל. 'אביב... אני חושבת ששברתי
את הרגל...' מילמלתי, נאנקת מכאבים. שמעתי אותך בחדר השינה.
גררתי את עצמי עד אלייך ונפלתי על המיטה. אפילו לא הסתכלת
לכיווני. קראתי לך שוב ושוב, אבל אתה היית בעולם אחר. רק אז
שמתי לב שלרגלייך מוטלים שני בקבוקי יין ריקים, ואחד מלא
למחצה. התחלתי לבכות ולצעוק. לבסוף הסתכלת אליי במבט שיכור
ועייף. 'אביב, כואב לי...' התחננתי. 'קח אותי לבית חולים...'
ואתה רק בהית בי, ולקחת עוד לגימה. שמתי את ראשי על הכר
ובכיתי. תוך כמה דקות נרדמתי, והכאב ליווה אותי אל תוך השינה,
מסרב להתעמעם.

התעוררתי מקול של זכוכית מתנפצת. הריצפה היתה מלאה בשברים,
ואתה הבטת עליה בבעתה. ואז ראית אותי. 'על מה את מסתכלת,
כלבה?' התרחקתי לצד השני של המיטה. ניסיתי לברוח, לזחול החוצה.
לא נתת לי אפילו את ההנאה שבניסיון הנואש להימלט. היטחת את
אגרופך בפניי. עלית על המיטה והכית אותי בכל הכוח בביטני,
ברגליי, ובכל גופי. הפשטת אותי. יותר אני לא זוכרת. לא רוצה
לזכור.

שלושה ימים חיינו ביחד. מי שדאג למלא את המקרר לא שכח לשים
ארגז של בקבוקי יין. אתה היית שיכור, ולי כבר לא היה כוח
לברוח. או להתנגד. אני לא יכולה לומר בודאות איך עברו עלי
שלושת הימים האלו. לא ידעתי שהשעות עוברות בכלל, כל שניה נמתחה
כמו נצח. שלושה ימים שכבתי כך על הספה בסלון. כל תזוזה היתה
כאב לא אנושי. כשלא רכנת מעליי, או הכית בי, כל שיכולתי לעשות
הוא להביט אל התקרה, ולהתפלל שתיפול עליי ותמחץ אותי למוות.
שלושה ימים לא עצמתי עין, אבל גם לא ראיתי דבר.

התברר לי אחר כך שזה היה היום השלישי, בשעת צהריים. היו רעשים
בחוץ, מנוע כבה ואחר כך צעדים. קולות של אנשים. היתה דפיקה. כל
כך הייתי מאושרת, כי ישנת. הקולות דיברו בעברית, אבל לא היו
מוכרים לי. הם שאלו אם יש שם מישהו. ניסיתי ללחוש. לא זיהיתי
את קולי. משהו נשתנה בו. הוא היה חלש מאוד, חלש מדי, כי כעבור
כמה דקות שמעתי רכב מונע, ומתרחק.

הקול שלי לא היה חלש מספיק, כי אתה התעוררת. שאלת אותי מה זה
היה. הנעתי את ראשי לשלילה, לחשתי שאני לא יודעת. אחזת בסנטרי
וכמעט שברת אותו. 'זונה, אם את לא עונה, אני רוצח אותך,
עכשיו'. לא פחדתי. באותו רגע, המוות היה עבורי מפלט יחיד.

ריח של נפט באוויר. עמדת לפני הדלת, וגיחכת. 'תראי אותך'.
אמרת. 'יצור עלוב. אני הולך לעשות לך טובה'. את הגפרור הדולק
הנחת בחדר השינה. 'אני רוצה שתחנקי, ורק אחר כך שתישרפי. כלבה.
הגיהנום הוא המקום שלך.' יצאת. מנוע דולק. קול של רכב מתרחק.

הפלתי את עצמי מהספה בקושי. התחלתי לזחול לכיוון הדלת, אבל
נעלת אותה. ככה, שרועה על הריצפה, כשהעשן שממלא את החדר מאיים
לחנוק אותי מרגע לרגע, הנחתי את ראשי לאחור, וחיכיתי שהמוות
יעטוף אותי. כמו חיבוק של אימא, שמשכיח כל כאב.

אביב, לא הצלחת להרוג אותי. אמא שלי התקשרה לשגרירות בשוויץ
ודיווחה שאני נעדרת. אנשים מהשגרירות חיפשו אותי בביקתה.
שיקרתי לך; שמעתי אותם בדלת. הם נסעו, אבל חזרו כשראו את העשן
עולה מהביקתה. עכשיו אני כאן, בבית חולים בכפר קטן בשוויץ,
וכבר כמה ימים שאני נושמת לבד. הפנים שלי חרוכות, כל גופי
מגובס, ואני לא זוכרת את ההרגשה של ללכת על שתי הרגליים. לא
יודעת אם אי פעם ארגיש שוב, הרופאים לא בטוחים. אבל נותנים לי
כאן משהו, וכואב לי הרבה פחות.
ואמא שלי כאן לידי.