"...יושבות מול הנוף המדהים הזה והשאננות מנקרת עיניים."
"צלילה" עמוקה לתוך הים הכחול מעוורת ומשכיחה לפעמים את כתמי
הדם שנספגים באדמה כ"כ מהר. קול פיצוץ מרעיד את כוס הקפה שעל
המערכת אך לא את הלב שכבר לא מחסיר פעימה מהקול העמום שמביא
אחריו דיווחי קשר שיגרתיים. למרות כל אלו, ובמיזוג בלתי אפשרי
כמעט, קיימת החרדה המתמדת, הדריכות, והמעקב אחרי כל תנועה,
וההקשבה הבלתי פוסקת ללחישות בקשר. אולי השילוב נטול ההגיון
הזה הוא שמביא אותנו להכרה בחשיבות התפקיד שלנו. לא חוכמה
להיות דרוך וקשוב בנוהל אירוע או בזמן חירום אחר.
הגדולה בתפקיד נמדדת, לדעתי, בזמן הבט"ש, בזמן שיש להלחם
בשאננות ובשגרה המשקרת - או אז נבחנת היכולת שלנו, יכולת
מיוחדת הנלמדת רק פה,י כולת להקשיב גם לדממה.
רק אלוהים, אם הוא שם, יודע מה טומנת בחובה האדמה הצהובה הזאת
והסלעים התמימים. אולי רק הוא מכיר את מזימתו של רועה צאן
"שרץ", לוקח עדר כבשים, לטייל בבוקר שיגרתי. לחקלאי ששותל
באדמה "רק עשב", ואנחנו צריכות להחליט אם לחשוד ולדווח או
להכנע לשגרה ההורסת שבכולנו הטביעה את חותמה, ולי זה נראה
לפעמים קצת גדול על ילדה בת 18...
בנות, אל תנסו להסביר לאנשים מבחוץ את מה שאפשר לחלוק רק פה.
קשה להסביר את הסיפוק, איזה סיפוק קיים בקליטתו של מארב, שהוא
לוחש מילות דיווח וצמא "לבוקר טוב" והתעניינות, אפילו שהיא
מוכתבת. אי אפשר להסביר נוף בלתי נגמר של כחול ואדום בעת שקיעה
דרך המצלמה, גם לא גיבוי של שיירה או מארב שחשים את ביטחונם
דרך העיניים שלנו.
אל תנסו להסביר איך נשמעות בקשר צרחות של "פטיש חם", כשהחברים
מתים מול העיניים. הדיווחים הקטועים האלו, נשמעים אחרת,
מהדיווחים שבתחקיר שאחרי, ואז הדברים האלו פשוט נשארים פה, בים
הקירות של תצפית אפורה. את נחנקת לפעמים, מהצורך לשתף, ובכל
זאת שותקת. מי שנכנס מבחוץ, יבחין רק בשכבות הצבע שעל הקיר,
בטלאים בספה, ואולי גם באבק שנורא אוהב להיות כאן. התצפתנית
שתשב פה תדע להעביר סריקת שטח מקצועית, יבשה ונטולת רגש שלא
תחשוף מהי נפש תצפיתן, לא תחשוף לבטים והתלבטויות אישיות. גם
היסטוריה גיזרתית שנכתבה לשם הפקת לקחים שלא מזכירה שמות, רק
מספרים, ושוב הכל נשאר רק אצלנו... וכל אחת שומרת את הדברים
אצלה, וכל אחת נושאת אופי מיוחד שקשה לשכוח. קשה לשכוח את
התקופה החשובה שעברתי בתצפית הזאת עם כולכן והרגשתי לפעמים
שקיבלתי יותר משהענקתי. ברור שלפעמים חשתי במעידות ובכישלונות
שלי ושלכן.
לא פעם הרגשתי שלא מעריכים ומבינים את ההשקעה, שלא תמיד נראית
לעין אבל את הלקח הזה. מחוייבת אני להעביר אותו לכן וממנו
תשאבו את הכוח להמשיך. את הסיפוק לא מקבלים מתעודה -  היא
טפיחה על השכם, גם אף אחד לא חייב לנו תודה כי "זה רק" עוד
תפקיד שחייבים לעשות. את הסיפוק מקבלים משיירה שמגיעה בשלום
ליעדה, ממארב שמדווח "תאילנד" כשכל אנשיו בריאים ושלמים, מברק
בעיניים של חייל כשגם צבעי האדמה על הפנים לפני היציאה למארב
לא יצליחו למחוק, ברק המלווה בספק שאלה ספק קביעה - "תסתכלי
עליי כל הדרך?". אני רוצה שתבטיחו לי לשמור על העמדה ועל
המקצועיות והאיכות אליה הגענו. כן בעמדת התצפית אי אפשר לטפס
לבד, כדי להתקדם ולהתפתח צריך לעשות את זה יחד, אז גם
כשקשה,וכמעט מרפים, תזכרו מאיפה לשאוב את הכוח להמשיך ולהמשיך
טוב. תזכרו איפה תפקידכן להגדיל ראש, ואיפה למלא הוראות ולהשמע
למפקדים. הקו הדק ביניהן מורגשת בעיקר בעמדת תצפית שכזו, בה
ניתנת יד חופשית המחייבת משמעת תצפית גבוהה ומעמידה לא פעם
במבחן האמינות. רק כך אם תבטיחו להאמין במטרה ולדבוק במשימה
אוכל לעזוב בשקט. אז בנות, שימרו על עצמכן ועלינו גם ותהיו
חזקות בשביל כולם.