המחוג הקטן של שעון היד שלי מצביע על השעה שבע, שעת הדמדומים.
איך שאני אוהבת את השעה הזאת בערב, כשהשמש מסיימת לצבוע את
השמיים בכתום-ארגמן, נפרדת מהעולם, וצוללת למעמקי הים, לשינה
מתוקה, בכדי שמחר תוכל לזרוח עלינו מחדש. האפלה מתחילה להתגנב
אל העולם ועוטפת אותו בשמיכה רכה של חושך.
הרחובות מתחילים להתרוקן, כל העוברים ושבים ממהרים לביתם,
בשביל להספיק להגיע לארוחת הערב. הילדים עוזבים את חצר המשחקים
לטובת פיג'מה וסיפור לפני השינה.
אני והוא, רצים, מתנשפים, מידי פעם מסתכלים אחד על השני,
מחייכים.
כל כך הרבה דברים קורים סביבינו, אבל אנחנו לא מרגישים. רק
ממשיכים להתקדם בצעדים מדודים ובנשימות כבדות. נשארים באותו
הקצב. אנחנו כבר מכירים כל תנועה אחד אצל השני. כל נשימה, כל
פסיעה, אפילו הרעש השקט של טפיפות רגלינו על המדרכה הוא אחיד.
כאילו היינו גוף אחד.
מסלול הריצה הקבוע מראש מסתיים בחוף הים. שנינו עוצרים.
אני מתישבת על החול הקר. שואפת עמוק לתוכי את האוויר המלוח
ונושפת בחזרה החוצה. הנשימות שלי כבדות. הגרון יבש. עוברות
דקות ארוכות בטרם אני מצליחה להסדיר את נשימתי. אנחנו מסתכלים
אחד על השני ושותקים.
פתאום, אני מחייכת. הוא שואל מה קרה. אני קמה ומתפשטת במהירות.
הוא מסתכל עליי המום. אני רצה לעבר הים, צוחקת. החוף שומם. אין
אף אחד מלבדינו. אני נכנסת למים ומקבלת צמרמורת, הם כ"כ קרים.
אני צוללת כל כולי אל מתחת למים, הגלים מלטפים את גופי העירום.
אני מביטה אל החוף, ורואה אותו, יושב, נבוך.
"בוא", אני צועקת לו. הוא מתקרב ומכניס את כף רגלו היחפה לתוך
המים.
"את מטורפת, המים קפואים!" הוא צועק. אני בתגובה צורחת מרוב
הנאה. "נו, תכנס כבר!" אני מפצירה בו.
הוא נכנס בצעדים איטיים, לא בטוחים. אני מתחילה להשפריץ
לכיוונו מים ואנחנו נסחפים לשעה ארוכה של משחקים ילדותיים,
צווחים מרוב אושר.
לאט לאט אנחנו מפסיקים לצחוק ושוחים אחת לעברו של השני. כולי
רועדת. נושכת את שפתיי מרוב קור. "מטורפת אחת!" הוא לוחש לי.
אני מנסה לכווץ את שרירי הלחיים הקפואים שלי למשהו שמזכיר
חיוך. אני מביטה לתוך עיניו המבולבלות. פנינו כל כך קרובות.
ואז... הנשיקה. הנשיקה שכ"כ חיכיתי לה, שפנטזתי עליה שעות
ארוכות. הנשיקה שלא אכזבה. כשלשונו צוללת לתוך פי, ואני נושכת
אותה מעט, בלי כוונה.
"את רועדת!" הוא אומר. אני מהנהנת. "בואי, משוגעת שלי!" הוא
מחבק אותי . אנחנו יוצאים מהמים. הוא מרים את חולצתו מהחול
ומנגב אותי בה. כל חלק בגופי רוטט ממגע ידיו. הוא מלביש אותי
לאט, כאילו הייתי ילדה קטנה. אח"כ הוא חובק את מותניי וכך
אנחנו צועדים לעבר הבית שלו. כל הדרך שותקים. אני בוהה בו,
מנסה ללכוד את מבטו, אבל הוא נמנע מלפגוש את עיני. לבסוף אנחנו
מגיעים איליו הביתה.
"רצוי שתחליפי בגדים. את עוד עלולה להתקרר". נעים לראות איך
החמוד הזה דואג לי. "את יכולה להתקלח פה." הוא אומר.
"כן, רצוי", אני עונה. "שלא אתקרר..." צוחקת.
הוא נותן לי בגדים נקיים ומגבת. אני נכנסת למקלחת, פותחת את
המים. נהנת מהצריבה של הזרם הרותח על גבי. חופפת שיער, מעסה את
ראשי. כשאני מסיימת לקרצף כל חלק בגופי, אני יוצאת מהמקלחת
ומתנגבת. מעבירה את ידי על המראה כדי לנגב את האדים. מסתכלת על
הדמות שמשתקפת בה ולא מזהה את עצמי.
כ"כ רעננה וסמוקה, קורנת מרוב אושר. אני לובשת את בגדיו וריחו
עוטף את כל גופי. אני יוצאת מהמקלחת ופוסעת יחפה לכיוון חדר
השינה, משאירה אחריי סימני כפות רגליים רטובות. אני פותחת את
הדלת. הוא מישיר לעברי מבט בוחן. אני מתקרבת איליו, מרגישה כ"כ
נקייה וריחנית. מתיישבת על המיטה לידו והוא מעביר את ידו על
לחיי הסמוקה. "את כ"כ יפה!" הוא לוחש. אני רוכנת אל שפתיו,
נוגעת לא נוגעת בהן. שערי הרטוב מטפטף טיפות קרות על פניו. אני
מייבשת אותן בנשיקות, ואח"כ נשכבת לידו. "אני לא מאמינה שזה
קורה" אני אומרת.
"שמה קורה?" הוא עושה את עצמו כלא מבין.
"שזכיתי לכמה רגעים של אהבה, אתך". הוא שותק ומפנה את מבטו
הצידה.
"מה קרה? אמרתי משהו לא בסדר?" אני שואלת כמתנצלת.
"לא, זה לא זה..." הוא משתתק לרגע. "פשוט אלונה צריכה להגיע.
לא כדאי שהיא תראה אותנו ככה יחד".
"כן, כמובן, אתה צודק..."קולי רועד ואני מגמגמת. "אני... כן,
אלונה... נכון, באמת כדאי שאזוז".  אני מתרוממת, קמה מהמיטה
ומתחילה לאסוף את בגדי הרטובים מהרצפה.
הוא ממשיך להסביר לי את טיב יחסיו עם אלונה ואת זה שאחרי כ"כ
הרבה זמן ביחד הוא לא יכול להפרד ממנה בקלות כזאת.
אני יוצאת מהחדר ומתקדמת בצעדים מהירים לכיוון הדלת. הוא ממהר
אחריי, תופס את ידי ובידו שנייה לופת את פניי. הוא שואל אם אני
מצטערת על מה שקרה בינינו היום. אני ממשיכה לשתוק ורק מנידה
את ראשי לשלילה. "גם אני לא." הוא אומר ומציע להיפגש בהזדמנות
יותר נוחה כשאלונה לא תהיה בבית.
"אולי..." אני אומרת. "בהזדמנות אחרת..." אני יוצאת מהבית שלו,
ופונה לכיוון המדרגות במקום המעלית, כדי להמנע מפגישה עם
אלונה. רק כשאני יוצאת מהבניין אני מעיזה להסיר את המסכה של
האדישות  ונותנת לגוש המחניק הזה שהיה תקוע לי בגרון לפרוץ
החוצה בצורת שטף של דמעות שמציפות את פני.
רוח קרה של ערב מכה בי ושורקת באזניי, כאילו לועגת לי. אני
מתחילה ללכת לכיוון הבית שלי. גם היום אני אחזור הביתה לבד.