כשאני מתגעגעת לעצמי אני משתדלת להזיע.
ריח הזיעה מזכיר לי את עצמי בלי המעטפת הפלסטית של ריחות
הטיפוח
היום-יומיים.
יוצאת לריצה ארוכה, ליבי דופק במהירות של מכונית מרוץ, לחיים
יורדות-עולות, חניכיים קופצות, רוח מכה בשיערי, עקבים רודפים
אחד אחרי השני.
זיעה מציפה את חולצתי.
הנה אני שבתי לעצמי.
הריצה משאירה מאחור את כל מועקות היום, הזיעה שוטפת את כל שארע
וחושפת מצע חדש ללהיות.
עצמי פורשת כנפיים ועפה לי מעל עצמי המזיעה, ניחוחות של עצמי
מתפשטים בסביבתי.
כשהריצה נהפכת כבר לאוטומטית אני רצה בלי כיוון ובלי כל יעד
להגיע אליו, לעיתים מייחלת למצוא עוד רץ לידי, מזיע את עצמו
לדעת.
מזיזה את אפי להריח איזה ניחוח של עצמי נוסף מיוזע.
אולי אני צריכה להאט שלא אפספס?
אולי ניחוחות מזהים בהליכה נינוחה?