מילה שלא במקום. הוא שוב צועק עליה. היא יודעת שאין לה דרך
להתגונן מפניו, לא פיזית ולא מנטלית. הוא מתקרב. היא פוסעת
לאחור ומועדת. היא נתקלת בקיר שמאחוריה, נצמדת אליו ומרכינה את
ראשה. רק לא להראות חולשה.
רעם. אלה מתעוררת בבהלה. ברק מלווה ברעם נוסף האיר את חדרה
החשוך לרגע, והבהיר לה שהיא לבדה בחדר. זה בסה"כ חלום רע,
היא חושבת לעצמה בזמן שהיא קמה ממיטתה. סיוט שלא יחזור על
עצמו, ספק מבטיחה ספק פוקדת על עצמה, בזמן ששוטפת את פניה.
אלה מרימה את ראשה אל המראה. הדמות שממולה בוחנת אותה; היא שוב
מציקה לה.
"אל תסתכלי," היא לוחשת לה בקול שקט ולא אופייני. "את יודעת
שאת שונאת אותי..."
"אני לא שונאת," אלה ממהרת לתקן אותה. "אני לא שונאת אף-אחד.
שנאה היא מילה חזקה... צריך הרבה רוע כדי לשנוא. אני לא רעה...
נכון?" היא מוסיפה בחשש.
ג'ויס אינה משיבה. היא ממש נהנית לענות אותה לפעמים. ג'ויס,
ככה אלה קוראת להיא שבמראה. אבל לא רק במראה; היא עוקבת אחריה
לכל מקום. בעצם, לא עוקבת; מצטרפת יהיה יותר נכון להגיד.
אלה מעדיפה להיות לבד - היא אוהבת את השקט; אך תחושת הבדידות
מעציבה ומדכאת אותה. בזמנים כאלה, ג'ויס נהנית להעלות מחדש
ולהזכיר לאלה את כל מה שמרע לה.
ג'ויס ניזונה מהסבל של אלה, ומבטאת את האושר הזמני שהיא מסוגלת
לחוות. היא גם הצד היצירתי והחברתי שלה, עד כמה שיש לה. עם
זאת, היא לא בנאדם בפני עצמה. היא בסה"כ מציגה את התוכן של
אלה, ומשלימה אותה. מצד שני, ג'ויס מחזיקה את אלה בחיים,
והופכת אותה לנגישה אל הסביבה. שתיהן יודעות עד כמה ריקניות הן
עלולות להיות, אבל בכל זאת לא ממש משתדלות לשמור אחת על
השנייה.
רעם קולני במיוחד משתק את המקום למספר שניות. אלה לא אוהבת את
החורף. גשם, רעמים, קור מקפיא, חושך, השמיים השחורים האלה -
פשוט עושים לה רע. כבר חודשיים שהיא קופאת מקור. כבר חודשיים
שאין שינוי, לא משנה מה היא לובשת. חודשיים; לכל כך הרבה אנשים
היא כבר תיארה כמה שקר לה. כל כך הרבה אנשים, ובכל זאת אין מי
שיחבק כדי לחמם; שהרי חיבוק מחמם מבחוץ וגם מבפנים. ומבפנים
הרבה יותר קר לה כרגע - את הקור הפיזי היא היתה סובלת בשקט.
נדמה כאילו שתיקתה של ג'ויס מפעילה מתג מסתורי, שמגביר את קולו
של הגשם. אלה משמיעה מוזיקה כדי שלא לשמוע אותו. היא מתיישבת
על המיטה, מכונסת בתוך עצמה. עיניה של ג'ויס מתחילות לגלות
רחמים.
"אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי..." אומרת אלה בקול קר, ועיניה
נעוצות בנקודה לא ברורה על הקיר ממולה. "אני רוצה למות, אבל
פוחדת; אני רוצה להרוג, אבל מרחמת; אני רוצה לבכות, אבל לא
מסוגלת; אני רוצה לצרוח, אבל לא להגיד מילה. אני רוצה לעזוב את
המקום הזה -" היא מרימה את מבטה אל התקרה - "אני רוצה לעזוב את
עצמי -" היא מורידה שוב את מבטה - "ולא לחזור לעולם." בתנועה
חדה אלה הפנתה את מבטה אל ג'ויס, שישבה על הריצפה. עיניה
נצצו.
"אני משתגעת, תעזרי לי..."
עדיין שותקת, ג'ויס קמה, והגבירה את המוזיקה. המשפט שמילא את
החדר נועד להשיב לאלה את תקוותה. אפילו במובן המטאפורי.
"Nothing lasts forever,
Even cold November Rain"
(Axl Rose)
ובזאת ג'ויס השתיקה את המערכת.
דממה.
הגשם פסק.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.