ואתה הלכת, לא יכולת יותר, זה כאב. אני יודעת שאני אשמה בהכל
לא היה לי זמן, לא שמתי לב אלייך ולא הענקתי לך אהבה, אהבה
שהייתה בי, ועודנה קיימת בפינה חשוכה בליבי - מחכה שידליקו את
אורה שוב.
ואתה נפגעת כי לא ויתרתי למענך על כלום ועדיין אינני יכולה
לוותר.
ואתה אהבת בשקט יום אחרי יום חודש אחר חודש וחיכית לסימן
וכשהוא הגיע היה מאכזב כי תמיד חשבת שאם אי פעם נאהב תהיה זו
אהבה בלתי נשכחת וגדולה מתמיד. כמה שאיכזבתי בגדולתה אך היא
בהחלט לא נשכחה. והכעס שזרעתי בך היתה צעקה לאחר שתיקה ארוכה
ושמעתי אותה עד לשד עצמותיי והדמעה שזלגה לי צרבה את שמך על
פניי. וימים רבים חלפו ללא מילה או צליל והגעגוע היה חייב שוב
להוביל אותנו אחד לשנייה. אז העברנו דף, עכשיו יש דף חלק ונקי
וכל מה שהיה לא נזכר שוב כמעט לעולם. אך אמרתי לך פעם "אני
אוהבת אותך, אף פעם לא הפסקתי וכנראה שאף פעם לא אפסיק" ואתה
הבנת אותי שאינני יכולה להגשים את האהבה הזו עכשיו ושבעתיד אתה
עלול לא לחכות לי, השלמנו עם זה והמשכנו בדף החדש עם כתם קטן
באמצע, לימים הפכנו לידידים טובים. יש הרבה יתרונות בידיד טוב
- הוא עוזר, לא שוכח את יום ההולדת שלך, אתה יכול לספר לו
דברים אינטימיים על אנשים אחרים והכי חשוב להישאר איתו עד
השעות הקטנות של הלילה לאכול שוקולד להתכרבל בשמיכה ולריב
מכות.
ועכשיו יותר מתמיד זה מכה בי, זה מן געגוע, כמיהה בלתי נשלטת
אלייך. ואז אמרתי לך שוב "אני אוהבת אותך, אף פעם לא הפסקתי
וכנראה שאני אף פעם לא אפסיק", לא הגבת בהרבה מילים ופשוט
המשכנו הלאה כאילו כלום. או שלא...
אז באת וביקשת דבר, דבר יחיד ומיוחד במינו, נשיקה.
וכמה שנלחמתי עם עצמי לא יכולתי לסרב.
וכמו בין יקיצה לחלום נישקת אותי ברכות ובלהט...כזו שפוצעת את
הלב
והדמעות שטפו את פניי. ניגבת ושאלת - "למה?"
ואני עניתי - "כי לא תהיה אחת נוספת... ליבי עם האחרונה נשבר"
וככה עזבתי, מעבר לדלת המשכתי ללכת ולא הבטתי שוב לאחור, לא
לקחתי איתי זכרונות, לא דפים נקיים ולא שוקולד... לקחתי רק לב
שבור.