אני עוצמת את עיני ומנסה להירגע, סופרת את הנשימות.
אנשים מסתכלים עלי ולא מבינים מה קרה? מה קורה? - שואלים את
עצמם מה נסגר...
ואני, מה איתי?!
אני מנסה לדמיין לי מקום, מקום אחר.
אני מנסה לדמיין חוף-ים בלילה חשוך עם מזג אויר נוח - ורוח
חרישית ונעימה.
ואני יושבת שם, לבד, מביטה בגלים שחוזרים אלי שוב ושוב ושוב...

והם מביאים לי איתם כוחות חדשים עם זכרונות ישנים, ריחות
מוכרים, טעמים שנשכחו ממזמן.
וכל מה שאני רוצה לעשות זה לקום ולצרוח, לקום ולשכוח...
אני עוברת למקום אחר - חוף הים מרגש מדי, כואב מדי.
אני עדיין בחושך.
אני יושבת עכשיו על גבעה, גבעה עם עצי זיתים. ויש נוף, ישוב
קטן ונחמד שרוב האנשים שבו כבר מזמן ישנים. במספר בתים בודדים,
שניתן לספור על כף יד אחת, עדיין יש אור. והאור מחמם את הלב,
והקור שמסביב מקפיאו בחזרה.
לפתע אני שומעת מנגינה רחוקה - משהו בסגנון "קול ברמה" ואני
מרגישה שמישהו מתקרב אני ממשיכה ומתמקדת בנקודה רחוקה.
מישהו מתיישב לידי, שקט.
גם הוא מסתכל אל נקודה לא מוגדרת, והנקודות שלנו מתמקדות
ומתלכדות.
והקול המוכר שלו לוחש לי: סליחה.

עכשיו אני רגועה.