אתמול בצהריים עלינו על מטען. עשר שניות קודם לכן עוד התלוננתי
על החום, והלחות, והדביקות, והאוויר שעמד ולא זז, ואז עלינו על
מטען. הסמג"ד נפצע קשה. הטיסו אותו במסוק ל'סורוקה'. הרופאים
נאבקים על חייו. נאבקים על חייו. דווידי נפצע קל. שלשום שיחקתי
נגדו כדורסל, אחד-על-אחד עד עשרים ואחת. כשהובלתי 13-18 נשמעה
אזעקה. זו הייתה בדיקת כוננות. התרגול הסתיים רק אחרי שהשמש
התמזגה עם הים של עזה. הפרוז'קטור במגרש הכדורסל לא פעל. אני
אמרתי שיש מספיק אור גם ככה, מאד רציתי לנצח, הייתי קרוב
לניצחון, סך-הכל עוד שלוש נקודות, אבל דווידי הציע שנמשיך את
המשחק בפעם אחרת. זה כבר לא יקרה, עם ברך מרוסקת דווידי יתקשה
לנתר.
סדירניק אחד מכוח החילוץ נהרג. לא ממש הכרתי אותו, זכרתי רק
פנים מאד מאד חלקות. הוא אפילו לא התחיל להתגלח, טען דווידי.
הבחורה בחמ"ל צעקה ש"הוא היה יפה כמו ליאונרדו די-קפריו" ואז
שאלה בבכי "למה, למה אלוהים לוקח תמיד את הכי טובים?"
בערב התקשרתי לטלי. "אל תדאגי", הרגעתי את התאקולי שלה, "אל
תדאגי, אצלי הכל בסדר". חשבתי להוסיף 'היום כבר לא מתים מאהבה'
מסולסל א-לה בועז שרעבי, אבל ויתרתי. פתאום מצאתי את עצמי
במטבח המאולתר, מכין טוסט. בדיוק כשהגבינה הצהובה החלה לבעבע,
פצח הסלולרי שלי במנגינת 'לגור איתו'. לפני ארבעה חודשים טלי
החליטה שזה יהיה השיר "שלנו". אתמול בערב היא אמרה את כל
הדברים הנכונים, הוסיפה שתיקות מתוזמנות היטב, והגבירה את
מינון הרגש ב"תשמור על עצמך, הא?". היא אפילו חתמה את השיחה
ב"אני אוהבת אותך", בלי לדעת שזה כבר לא נכון. היא לא שיקרה
וגם לא זייפה, היא פשוט לא ידעה. זה קורה: הבחורה שאתה אוהב
מפסיקה לאהוב אותך. לפעמים היא אפילו לא יודעת את זה, אבל אתה
כבר מרגיש.
אחר-כך נשכבתי על המיטה הצבאית החורקת, ובכיתי. לא התייפחויות
קולניות, גם לא יבבות חנוקות, רק כמה טיפות מלוחות וחמימות
שגלשו במורד הלחיים. העצב הוא זה שהפעיל את בלוטת הדמעות, אבל
אני חושב שהוא הגיע מצופה בהבנה. אהבה, כמו כל דבר בחיים, כמו
החיים עצמם, בעצם, היא דבר שמתחיל ונגמר. לפעמים יש סיבה טובה,
ברוב המקרים - אין. מתחיל, נגמר. ככה זה בחיים. ככה זה בחיים.

לפני עשרה ימים קיבלתי צו גיוס בקריאה חריגה. פעם קראו לזה צו
שמונה, מספר עם קונוטציות של חירום. הפוליטיקלי-קורקט לבש מדים
והפך את החירום לחריג. "ישנה חשיבות רבה להגעתך", כתב הסמג"ד
במכתב שצורף לצו. הוא הוסיף שזו המלחמה האחרונה, וחשוב מאד
שהציונות תנצח. שבוע קודם לכן קיבלתי הצעה מפתה לסיים תקופת
בטלה ממושכת. פרויקט חדש, עם עבודה מסביב לשעון, שכר מכובד
ובונוס בצורת נסיעות דו-חודשיות לאיטליה. הזיכרון שלי החל
לגרות את חוש הריח עם אספרסו רומאי, הלשון תרגלה בונג'ורנואים
ובליסימות, אבל הסמג"ד כתב ש"בטוחני שכל חייל ידע להתגבר על
הקשיים האישיים ויתייצב לשירות".

לפני שלושה שבועות הייתי אופטימי. אהבתי את טלי, וגם היא אהבה
אותי. היחסים בינינו התקדמו בקצב משביע רצון. נחנו בשלב
הנינוחות, שהגיע מיד לאחר שלב הרמז האלגנטי ("אני תמיד חלמתי
על חתונה עם שלושים-ארבעים אורחים גג"). קודם לכן דילגנו
בקלילות מעל ההצעה המהוססת למין אנאלי וגם מעל הסירוב החינני
("בפעם הבאה שאתה מעלה כזה רעיון - אני דוחפת לך קישוא לתחת").
לפניהם חווינו את המשבר הרציני הראשון ואת
יש-בי-אהבה-והיא-תנצח, שהגיעו חבוקים, כדרכם.
לפני שלושה שבועות הייתי אופטימי. נסעתי לטלי. הרדיו השמיע את
צביקה פיק, ואני הצטרפתי בקול רם פלוס תיפוף על ההגה: הם היו
האוהבים הצעירי-אי-אים, ברגעים הכי יפים של החיים. העולם שייך
תמיד לצעירי-אי-אים...
בדרך נכנסתי לחנות פרחים, לתבל את הנינוחות בניחוח סייפנים,
ומשם המשכתי לתחנת דלק. יצאתי מהמכונית והושטתי את המפתח
למתדלק עם עגיל בגבה וזקן צרפתי. טרנזיסטור קטן שניצב מעל
המשאבות פירט את מועדי הלוויות של הרוגי פיגוע. אם אני לא
טועה, זה היה הפיגוע באשדוד. "אלף יהודים נהרגו בגללכם", אמר
המתדלק. לא היה כעס בקול שלו, הוא נשמע כמי שמציין עובדה.
"מי זה בגללכם?"
"אתה והחבר שלך", ענה המתדלק. המבט שלו ניסה לקלף את הסטיקר
'חבר, אני זוכר' שמודבק על החלון האחורי. "אתה והחבר שלך", הוא
אמר שוב, מסנן את שתי המלים האחרונות בכעס. בעיניים שלו ריצד
זיק של שנאה. זיק קטן, זיקון, אבל דוקר.
חצי שעה מאוחר יותר מצאתי חניה לא רחוק מהבית של טלי. דוממתי
מנוע, שלפתי את המפתחות מהסוויץ', ושלחתי מבט אחרון למראה.
בזווית העין קלטתי ציפור עסיסית משגרת אל חלוני את ארוחת
הצהריים שלה. קיללתי אותה, את היונה, ואיחלתי לה כי תיתקל,
במהרה בימינו אמן, בחתולה ארוכת ציפורניים במיוחד. ליאור נהגה
לומר שציפור משלשלת במזל מחבלת. היא צדקה, ליאור תמיד צודקת.
אני נוטה לשכוח זאת, אבל ליאור תמיד צודקת.
כשיצאתי מהרכב הבחנתי על הפגוש בשרידים ירקרקים של סטיקר אחר:
"לנצח בגדול". בסוף האלף הקודם גזרתי את שתי המלים מסיסמת
בחירות של איציק מרדכי, שהיה אז אלוף במיל, גיבור שלושת
הפיקודים, כוכב הסקרים והתקווה הגדולה של ישראל. הוא הפסיד. יש
אנשים שלא נועדו לנצח, ואולי טוב שכך. ראש ממשלה ששולח ידיים
לכל עבר עלול להזיק למדינה.
נכנסתי לבניין הפינתי והמפויח, עליתי לקומה שניה, וצלצלתי
בפעמון.
כשהדלת נפתחה, הבחנתי באופטימיות מסתתרת בתוך קפל קטן בשמלה
הירוקה של טלי. היה לה ריח של שוק טלה בסויה, דבש וגרגרי חרדל.
חיבקתי את טלי והסנפתי את התקווה.
אחר-כך אכלנו את השוק וליקקנו שפתיים.
כעבור שעתיים רבנו. אני רציתי לראות את משחק מספר שלוש בסדרת
הגמר של האנ-בי-איי, וטלי - חשקה נפשה בסקס. התחלתי לנאום על
ההיסטוריה של הבוסטון סלטיקס, ועל המסורת המפוארת של היריבות
בינה לבין הלוס-אנג'לס לייקרס. סיפרתי, בהתלהבות, איך ב-1987
שיחקה אצלנו החמישייה הכי טובה בתולדות הכדורסל: לארי בירד
המלך, הצ'יף פאריש, דני איינג' עם הבייבי פייס, קווין מקהייל
ודי ג'יי. היה לנו מאמן אפרו-אמריקאי, קיי סי ג'ונס, למרות
שבאותם ימים אמריקאים רבים לא האמינו שכושים מסוגלים לחשוב.
ולמרות כל אלה, נאנחתי, בא מג'יק ג'ונסון ובשנייה האחרונה של
משחק מספר ארבע השחיל בנו ג'וניור סקיי הוק שגנב לנו ת'אליפות.
אבל לא כעסנו עליו, את יודעת למה? כי הוא היה ווינר אמיתי...
ולכן, הוספתי אחרי שתיקה קצרה, בניינטיז, כשגילו אצלו איידס -
אני ידעתי שמג'יק יתגבר על המחלה. ווינר.  
טלי לא התרשמה. "מעניין את התחת שלי", היא סיננה בזעף. ליטפתי
אותו, את התחת שלה, וביד השניה הדלקתי את הטלוויזיה. טלי זינקה
מהספה. "איזה אידיוט", היא לחשה, מתיזה עליי כעס ומיד שואבת
חלק ממנו ומכוונת אותו אל עצמה. חיפשתי תשובה, אבל טלי כבר
נבלעה בחדר השינה. הבכי שלה ביצע סלאלום מרשים: מתחת לדלת
שנטרקה, מעל שאגות ה'דיפנס, דיפנס' של הכרוז מבוסטון, מאחורי
הגב של השופטים ומעל הידיים המתנופפות של שחקני הסלטיקס. אפילו
מעל רוב מנגנוני ההגנה שלי הצליח הבכי לדלג. רציתי לפייס את
טלי, אבל עוצמת הרגשות שלה הייתה גבוהה מדי עבורי. אני צריך
להתאזר בסבלנות, שכנעתי את עצמי. עכשיו אין לי סיכוי, אבל זה
רק עניין של זמן עד שהעצב יתפוגג. המשחק נמשך, הבכי שכך,
והשופטים שרקו למחצית. התגנבתי לחדר השינה ושלחתי אצבעות
למשימת גישוש בפאתי הכוס המגולח שלה. טלי התהפכה על הבטן,
מועכת את היד שלי בין התחתונים היבשים לזיפים הדוקרים. חזרתי
לסלון. הירוקים של הסלטיקס קיבלו בראש מהצהובים-סגולים של
הלייקרס. נגמר עשרים ואחת הפרש. למחרת בבוקר התנצלתי. "הייתי
אידיוט", מלמלתי במבוכה, "אני מצטער". טלי סלחה לי, והחזירה את
האצבעות שלי למקום בו הן נרמסו בלילה.

לפני חודשיים צפינו בסיינפלד, בעוד אחד מהשידורים החוזרים.
ג'רי, ג'ורג' ואיליין טסו להודו, לחתונה של סו-אלן מישקי. טלי
צחקה וצחקה וצחקה, עד שעיניה התמלאו דמעות. בסוף הפרק היא
אמרה: "אני לא מבינה למה אנשים מזמינים את כל העולם לחופה
שלהם. אני תמיד חלמתי על חתונה עם שלושים-ארבעים אורחים גג".
כל-כך אהבתי אותה באותו רגע. שתי אורגזמות מאוחר יותר טלי
שאלה: "אתה יודע למה התאהבתי בך?"
"כי אני יפה?"
"כן, בדיוק..." חייכה טלי, ומיד הוסיפה: "זוכר איך אבינועם צעק
עלייך אז בחניון?"
זכרתי. אבינועם היה הבוס שלי, פעם, מזמן. היו לו שני תחביבים:
לאסוף דגמים מוקטנים של מטוסים, ולצעוק על העובדים במחלקה שלו
(ברגר, שממילא היה חצי חרש, מזכירה שהתחלפה אחת לחודש, ואני).
מפעם לפעם, כשהתרשלתי במילוי תפקידי, המיר אבינועם את הצעקות
בצרחות.
"הוא צעק עלייך כמו מטורף", המשיכה טלי את השחזור, "ואתה
הסתכלת עליו, רגוע כזה, מלא שלווה, ואמרת לו, בשקט, 'אין שום
סיבה שתדבר אליי ככה, או שתוריד ווליום או שאני הולך'...  ואני
זוכרת איך אבינועם עמד המום כמה שניות, ואז צעק משהו לא ברור,
ואתה נכנסת למכונית שלך ונסעת".
נסעתי הביתה, ולמחרת בבוקר התקשרתי למשרד. הודיתי לאבינועם
בנימוס על השנים המעניינות שהעברנו יחד, והודעתי לו שאני
מתפטר. "מה אתה מתפטר לי", הוא צרח, ואני הרחקתי את השפופרת
מהאוזן, "אתה לא יכול להתפטר עכשיו בסוף רבעון!". אמרתי לו
שאני יכול והנחתי בעדינות את השפופרת על כנה. אחר-כך הטלפון לא
הפסיק לרנגרנג, ואני הלכתי לים, לחפש קצת שקט.  
"נורא אהבתי איך עמדת על שלך", סיכמה טלי את אירועי אותו יום,
"בלי צעקות, בלי דרמה, אבל לא ויתרת".
זו הייתה הפעם הראשונה שבה התעמתתי עם אבינועם. כשטלי יצאה
מהמעלית לתוך החניון התת-קרקעי, הליכתה יציבה ואצילית, הרגשתי
פתאום כמו בסרט. קיוויתי שמשב רוח מתוזמן היטב יעיף אל-על את
שמלתה הלבנה, אבל האוויר בחניון עמד ולא זז, ואז הבנתי שהגיבור
הוא אני.
יש רגעים כאלה: הבחורה שאתה אוהב - ובקרוב גם היא תאהב אותך,
אתה יודע את זה - מסתכלת עלייך. עיניים ירוקות בוחנות אותך.
אתה חייב להזדקף. אתה חייב להזדקף.  

לפני חצי שנה התעוררתי בחדר זר. הדייט הראשון שלנו התחיל במיטה
ונגמר בחביתה, שהוגשה במיטה. חביתה מצוינת, עם פפרוני וכרישה
ועוד מרכיב סודי ש"אם אגלה לך מהו - אצטרך להרוג אותך", לדברי
טלי.
"אתה יודע", היא אמרה לי, "חשבתי קצת על מה שאמרת לי אתמול".
חולצת מיקי-מאוס חייכה אליי. הפה של מיקי נמתח על הפופיק של
טלי, האוזניים שלו הקשיבו לציצים שלה. ניסיתי להיזכר מה אמרתי
לטלי בלילה, אבל התקשיתי להתרכז. היא לא לבשה תחתונים. אם היא
מחפשת קשב, שעשעתי את עצמי, מוטב שתלבש תחתונים. בעצם, ליקקתי
שפתיים, עדיף שלא תלבש.
טלי המשיכה: "על מה שאמרת, שגברים לא צריכים לבכות".
"לא אמרתי את זה", העמסתי חתיכת אומלט נוספת, "אמרתי שבזמן
האחרון גברים התחילו לבכות יותר מדי".
"אני בטוחה שגם אתה בוכה לפעמים".
שלחתי אליה מבט משתאה: למה לקבוע במקום לשאול?
טלי שאלה: "בכית פעם?"
"פעם אחת? שלוש פעמים.... שלוש פעמים בכיתי בחיים שלי".
"מתי?"
"כשסבא שלי נפטר, ו... וגם ברצח רבין".
"ו...?"
"ועוד פעם אחת". חייכתי.
"מתי?"
"אני אספר לך אחרי שנתחתן", העמקתי את החיוך.
"זה קצת מוקדם מדי לדיבורים על חתונה, לא?" אמרה טלי. בקצה
העין שלה נצצה דמעה. דמעה קטנה, דמעונת. אני לא בטוח שטלי
הרגישה אותה, אבל היא ישבה שם, בקצה העין, וקרצה לי.

לפני שמונה חודשים ישבתי במטבחון הקטן של החברה בה עבדתי.
ישבתי, וחיכיתי. שתי כוסות נס-על-חלב חיכיתי, ואז טלי הגיעה.
"יש לך ריח ממש נעים", פרגנתי לה, "זה אינטואישן... של אסתי
לאודר, לא?". "אה... כן..." היא ענתה. לא ידעתי אם זה חוש הריח
המפותח שלי, או שהמחמאה גרמה לטלי להישמע מעט מופתעת.
"אינטואישן, כן... תודה". חייכתי אליה. גם היא חייכה, חיוך מעט
יותר רחב מבדרך-כלל. באותו רגע ידעתי שטלי ואני נהיה זוג.
באותו רגע נדלק אצלה, עמוק בפנים, ניצוץ קטן. ניצוצון. היא
עדיין לא הרגישה אותו, אבל הניצוץ, כדרכם של ניצוצות, סגר במוח
של טלי מעגל חשמלי, שהפעיל שרשרת אירועים ותגובות, שבסופה שלוש
מלים: "אני אוהבת אותך".
וגם עכשיו הריח שלה חג מעליי, ממלא את המטבחון המאולתר, מתערבב
עם הביצים והעגבניות והבצל והקבנוס בדרך להפוך לשקשוקה סמיכה.
עוד מעט יגיע לכאן קב"ן. שתפו אותו בפחדים שלכם, המליצו
מהאוגדה, ספרו לו איך אתם מרגישים. הוא יודע להקשיב. הוא יודע
להקשיב. בינתיים הוא מתעכב במחסום, מחכה לפתיחת ציר, והאהבה,
האהבה מתאדה לאיטה.