אני מנסה למצוא את המילים,
מנסה לכתוב לך שיר.
להתאים בדיוק את הצלילים,
שאת רחשי לבי יבהיר.

חשבתי על בית שמתחיל ב"אוהב",
חזרה מטאפורית על וריאציות של "לב".
אבל אוהב, את יודעת, זה לא מה שחשוב,
והלב, הוא כואב ועצוב.

פזמון:
ואת לא שומעת, את סגורה בעולם
משלך. לא יודעת מה קורה עם כולם.
ציפורים מצייצות, השמש זורחת.
אבל את אטומה.

סדרתי את רצף המחשבות שבראש.
לקחתי אויר ושתיים שלוש.
שתיתי כוסית להעביר ת'כאב
ושחררתי את מה שבלב.

פזמון:
ואת לא שומעת, את סגורה בעולם
משלך. לא יודעת מה קורה עם כולם.
ציפורים מצייצות, השמש זורחת.
אבל את אטומה.

אז התחלתי ת'בית וכתבתי "אוהב",
חזרתי מספר פעמים על ה"לב",
ויצא לי סיפור, סך הכל אגדה
שלבך (לעולם) לא ידע...