בתוך חדר אפל הקשבתי למנגינת חייך,
התווים ריצדו להם בחדר כטיפות הגשם שהתנפצו על החלונות,
הבטתי החוצה אל השמיים המינוריים וראיתי אותם נשברים...
הרחתי את הדיכאון השמח,
הוא חדר לתוכי והעביר בי צמרמורת קרה ומנוכרת,
הסטתי מבטי אליך ואתה עמוק בתוך ההזיות המוסיקליות שלך,
נע עם גופך לאן שהרוח לוקחת אותך,
ידיך שריחפו על הקלידים לכדו את תשומת לבי
כשחשתי את כל ההבנה והכאב הנצורים בך,
הבנתי כי אינך מנגן את המנגינה,
אתה חי ונושם אותה, אתה המנגינה!
עכשיו אני מבינה למה אתה לא מרבה לדבר ומילותיך תמיד חרישיות
ומהירות,
כדי שהמילים לא יפריעו למנגינה המתנגנת בראשך...
המנגינה שלך לא נגמרת,
וכשהיא נגמרה, בכיתי...