לנועה היה בית בובות ישן.
האמת היא שהיא אף פעם לא אהבה בובות, אבל בית הבובות היה. לא
היו בו בובות, אפילו לא דובי אחד קטן. אבל נועה אהבה את בית
הבובות שלה. הוא סימל ילדות, הוא סימל לה תמימות ואהבה. בית
הבובות היה עשוי מעץ אגוז יפהפה, צבוע בגוונים של ורוד תכלת
וסגול. היה לו ריח של סוכריות מתוקות ומסטיקים צבעוניים
ועגולים.
נועה אהבה את בית הבובות, אבל בית הבובות היה ריק. וכל יום
נועה הייתה חושבת על אותו בית קטן בחדר שלה, ריק מבובות.
יום אחד הגיע לביתה של נועה חבר קרוב, נמרוד.
נמרוד תמיד צחק על אותו צעצוע של נועה, על כמה שהוא ילדותי ולא
במקום יחסית לזה היא כבר ילדה גדולה ולא אמורה לשחק בצעצועים
כל כך מטופשים. אבל נועה אהבה את בית הבובות, היא אהבה את הריח
שהוא הפיץ בחדר שלה והיא אהבה לכבות בו את האור כל לילה לפני
השינה. היא סירבה בכל תוקף להיפטר מבית הבובות הישן אותו אהבה.
נמרוד פעל על רגע של כעס, תפס בשתי ידיו את אותו בית בובות
וזרק אותו מהחלון בחדר של נועה. באותו רגע נשמע רעש נוראי של
התרסקות.
אותו בית בובות שפעם סימל תמימות ואהבה עכשיו סימל כאב ויגון
ולנועה לא נותר דבר לעשות מאשר לשבת ולבכות על אותו בית בובות
שבמהלך פזיז של מישהו שלא כל כך שם לב לחשיבות שלו, פשוט התרסק
למיליון ואחד ריסים של תמימות ואהבה-
כמו הלב התמים של נועה.
|