[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דינה רומנו
/
עכשיו תורי

אני יושבת בחדר. החושך עוטף אותי והדממה מסממת. ממכרת. הכול
שקט, אני רועשת, הכול טוב, אני רעה. איך העזתי? מה עשיתי?
חשבתי. נדהמת מהמעשים של עצמי. עצמתי את עיניי בכוח, מנסה
למחוק את התמונות שרודפות אותי. הן לא נמחקות. הן לא נמחקות.
שוב, הדם, הבכי, הצעקות. הכול.
שוב ושוב. הרגשתי את הכאב מחדש.

דפיקה על הדלת. אימא נכנסה. כול כך רציתי שהיא תחבק אותי.
שתערסל אותי בזרועותיה כמו פעם. "רועי בטלפון" היא אמרה. היא
לא יודעת. עדיין. ניגשתי לטלפון.
"מה אתה רוצה?" תקפתי ללא הקדמות מיותרות.
"לא היית צריכה לעשות את זה!" הוא לא וויתר,
"רועי תניח לי! עזוב אותי כבר!" צעקתי. בכיתי. כאבתי.
"אני מכיר אותך עוד מהיסודי! את לא כזאת! את הורסת את עצמך!"
הוא פגע בדיוק במטרה.
תמיד ידעתי שהוא צלף מצויין. לא תיארתי לעצמי עד כמה.
"אתה לא יודע כלום, רועי. תוותר" לחשתי וסגרתי את הטלפון.
בשקט.

לא הייתה לי בררה. הייתי חייבת להצדיק את עצמי. ניסיתי להצדיק
את עצמי. נכנסתי לחדר, נותנת לדלת להיטרק אחרי. נשכבתי על
המיטה. קוברת את הפנים בכרית. בוכה. בסוף נרדמתי. כשהתעוררתי,
מצאתי אותו יושב לידי.
"אני מצטער. הייתי חייב לבוא".
חייכתי. תמיד אהבתי אותו.
"תראה, אני יודעת שאתה רוצה רק בטובתי, אבל אני בסדר.באמת"
אמרתי, מקווה ששיעורי המשחק מהתיכון תרמו לי משהו.  הם לא.
ראיתי את הכעס בעיניים שלו. הוא תפש לי את היד בכוח והפשיל את
השרוול.
"אם את בסדר, אז מה זה?!" הוא הצביע על הצלקות.
משכתי את היד בחזרה. ראיתי איך הכאב משתקף לו בעיניים. ראיתי
את הכאב שלו, לא את שלי.
"כלב נשך אותי" אמרתי. לא מסוגלת להיישיר אליו מבט.
"אל תשקרי לי!" הוא באמת כעס.
"לחבר המטומטם שלך תשקרי, לעצמך תשקרי, אבל לא לי!"
הוא צעק. הוא בכה. הוא פתח את הדלת ואני הרגשתי שאני עומדת
לאבד אותו.
"רועי! חכה, אל תלך" נשברתי.
הדמעות מרטיבות לי את הפנים. הייאוש אוכל אותי מבפנים.
"אז תספרי לי. הכול" הוא היה תקיף.
לא יכולתי להתחמק. לא רציתי. אז סיפרתי לו. בכיתי המון. גם
הוא. הוא הלך. בטוח שמעכשיו הכול יהיה טוב יותר. בטוח שהכול
נגמר. עכשיו זה הזמן, חשבתי לעצמי באירוניה. עכשיו כשהכול
הסתדר, כשהכול נחשף זה נגמר. עכשיו, כשאני כבר לא לבד, הוא
עומד להיות לבד. נעמדתי ליד החלון. אני בחרתי את החדר הזה.
בגלל הנוף. רק בגלל הנוף. שעת בין ערביים. פרפר לבן נח על אדן
החלון. פרפר לבן שאף אחד לא יכול לתפוס אותו. אף אחד.

אני רוצה להיות חופשיה. כול אחד הוא אדם חופשי. עכשיו תורי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לבשתי את הסלוגי
שלי ויצאתי
לפארק.

סלוגניה הקשישה


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/1/04 17:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דינה רומנו

© 1998-2025 זכויות שמורות לבמה חדשה